טיול אחר

חודש יולי, חם ולח,מאוד חם. מסתובב לי הראש ובתוכו מילה אחת: מים.
מים קרים,קרח,לשתות,משקפת,לשחות,סירה לשוט . מים - חיים.

מאז שעברנו לגור באמריקה לא חוויתי את חודש יולי ברוקוויל, זאת העת יצאנו לטיולים משפחתיים למקומות קרירים ושופעי מים.

השנה יצאתי לטיול אחר - לבדי לחופשה של שבועיים בבית שלי.  ביום הראשון הרגשתי מוזר, חשתי וואקום חזק שסוגר עלי, השקט הפחיד אותי,יכולתי לשמוע את הצעדים של עצמי בתוך הצריף המדבר שלנו. אחרי לילה לבן החלטתי לצלול לעומק הפחד החשוך הזה לנסות להבין מה אני רוצה באמת, הזדמנות פז להתחבר מחדש לקול האישי שלי שנמהל במהלך השנים בקולותיהם של ילדי ושל הרגוע. מסע של הלב בלי הפסקות להסעות כביסות והכנת ארוחות...
אטייל כאן במקומות הנמצאים בסביבת המגורים שלי ברוקויל מרילנד.
הטיול שלי מתחיל מוקדם בבוקר בבריכת השחיה הציבורית של : Montgomery County Aquatic Center מדובר בבריכה אולימפית מחולקת לשניים חלק עמוק וחלק רדוד שניהם שוקקים חיים ופעילויות שונות. הפעילות החביבה עלי היא נבחרת הקופצים המקומית שנחשבת לאחת מעשרת הנבחרות הטובות בארה"ב  : Montgomery Dive Club MDC . יושבת על שפת הבריכה הרגליים במים,סנפירים,כובע ומשקפת והופ למים העמוקים שעדיין קרים בשעה הזאת של הבוקר,ומסתכלת על הקופצים. האנרגיה שלהם מורגשת היטב במים,צעיר שחום עולה למקפצת ה- 10 מטרים,גוף מושלם נעמד על קצות אצבעותיו ,מתכונן לקפוץ, אי שם למטה נשמתי קופאת לשניה כשהוא מבצע סלטה לאחור ובורג ועוד סלטה ועוד בורג ונוחת במרחק קצר ממני באופן מושלם ומותיר שובל רענן של בועות שקופות במים הצלולים. וואו אני מתלהבת ומאיצה תנועותי,בא לי לחזור לימים שהייתי שחיינית מהירה יותר. הצעיר מוציא את ראשו מהמים ומפנה מבט לעבר המאמן - Jeff Stabile שיושב על שפת הבריכה על כיסא פלסטיק ומתקן את הקפיצה בתנועת יד חדה וטון דיבור שקט ונינוח.האימון כולו מתנהל בשקט,משמעת וריכוז מופתים. את מקומו של הבחור על המקפצה תופשת נערה חטובה,שיער קצר היא מנסה לעמוד על ידיה על סף המקפצה, מנסה וחוזרת בה כמה פעמים. משהו עוצר בעדה והיא לא מצליחה לבצע את הקפיצה, המאמן לא מתייחס נראה שסומך עליה שתדע להתמודד עם הבעיה. התמונה הזאת מחזירה אותי ליום שבת אחד בשנת 1965 . הגעתי עם אבי לבריכת השחייה במשק אלוני אבא. התיישבנו על הדשא קרוב לשפת הבריכה שהייתה למעשה בריכת השקייה, שוב  ניסה לשכנע אותי לקפוץ מהמקפצה ושוב סרבתי בתוקף. נחום שטרק המציל שם לב לדיון המקיים ביננו ניגש לאבי ושואל, נו מה יהיה איתה? לא מוכנה לקפוץ, עונה אבא שלי בחצי חיוך , תהיה מוכנה לנס ות רק בתנאי שלא יהיו מים בבריכה...טופ, נראה לי שאין ברירה, משיב נחום במבטא יקה כבד,חייפים להכניס אותה למים, אוסף אותי בכף ידו נטולת האצבעות אתן איבד כלוחם בבריגדה, חופן את מותני בחוזקה ומצמיד לגופו וכך בעודי בועטת ברגליים אנחנו עולים למקפצה בגובה 3 מטרים.אחת שתיים שלוש, מכריז נחום המציל ואנחנו בדרך למים. מרגישה הדף חזק בפנים, ריח חריף של ירוקת ,נכנסים לי מים לאף ולאזניים, השיניים רועדות לי והראש סחרחר. דוחפת חזק ברגליים כדי לצאת ולקחת אויר. מתקדמת לעבר הסולם ויוצאת החוצה.רועדת כולי - אני בהלם. למען האמת כל כך בהלם שכעבור כמה דקות מוצאת את עצמי עולה שוב על המקפצה הפעם לבד כאילו רוצה לוודא שזה אמיתי - שקפצתי מהמקפצה ונשארתי בחיים. לא נראה לי שקיים פסיכולוג שימליץ על זה כשיטה טיפולית אבל עובדה היא שמאז ועד היום אני כמו דג במים.

הקופצים הצעירים האלו מזכירים לי את פעם, את החוסן הגופני שמביא לחוסן נפשי, הבנים נראים כמו בנים, שריריים וריבועים, הבנות חטובות וארוכות. כושר הריכוז שלהם מעורר התפעלות כמו בכושר הגופני הם מקצוענים וזה נפלא לראות את זה. בכל פעם שהם קופצים אני נזכרת בסרטון שראיתי בשנה שעברה : Divers by Paris Mavroidis סרטון אנימציה בן 7 דקות עטור פרסים שלוקח את הקפיצה למקומות מופלאים. * קישור בסוף הרשומה.   

בשלב מאוחר יותר מצטרף לשחייה לצידי בחור שנראה במיטב שנותיו ,אם הייתי צריכה לנחש הייתי מהמרת על שבעים פלוס פלוס . מקווה שהוא שולט בסוגריו... כן יש גם מחשבות כאלו בבריכה ציבורית בה שוחים המון אנשים בנוסף ליפים והקופצים... אך הבחור מוכיח לי מיד שאל לנו לשפוט אף אחד טרם ראינו את ביצועיו וגם לא לאחר מכן. הבחור,קופץ למים ושוחה בתנופה אוורירית וקלילה, כמו מקצוען במהירות מרשימה ובעיקר בתנועות צד.

Side Strokes . אתה שוחה מדהים, אני אומרת לו, באמת,הוא שואל כשהכחול בעיניו משתקף במים הצלולים,כן מקסים לראות את זה. פעם הייתי מקצוען. גם היום,אני פוסקת ומתעקשת שיספוג את המחמאה כפשוטה. הוא סופג ומודה שבזכות השחייה הינו היחיד מבני משפחתו שטרם עבר החלפת ברכיים ושיפוצים אורטופדים. תגיד, אני שואלת לאחר שחשה מספיק בטוחה שהתשובה תהיה חיובית, אתה חושב שתוכל להקדיש לי שתי דקות ללמד אותי את הסגנון השחיה שלך על הצד, בשמחה הוא אומר ומדגים את תנועות הידיים תוך כדי שמסביר לי :תדמייני שאת קוטפת תפוחים ביד אחת ובשנייה מניחה אותם בסל ביד השנייה . התחברתי באחת לאיש ולטכניקה וכעת שוחה בלב מלא שמחה וצופה בקופצים תוך כדי שחייה. 

הבוקר שחתה לצידי אישה שאחרי כל בריכה לקחה חרוז מהחרוזים המונחים על חבלי ההפרדה בין נתיבי השחייה והזיזה אותו הצידה. ספרתי 10 חרוזים בלב ושאלתי: מה את עושה,סופרת את הבריכות שנשארו לי לעשות. לא את אלו שכבר שחית,אני שואלת ,לא רק אלו שנשארו לי לשחות. את מבינה, אני בת 83 כבר לא זוכרת כל כך טוב כמה עשיתי - החרוזים עוזרים לי להבין כמה עוד נשאר לי. עם כמה חרוזים את מתחילה,אני שואלת , 20 , היא משיבה.וואו את ממש מעוררת השראה - כל הכבוד, הלוואי עלי בגיל 83 לשחות עשרים בריכות.

אחרי מקלחת טובה, יצאתי לתערוכה בגלריה של ה- Art League , השייכת לבית ספר לאומנות הנמצא בלב העיר אלכסנדריה, בשנה שעברה למדתי שם הדפס על טכסטיל ומאז מקבלת הודעות על תערוכות וברוב המקרים מצאתי בהן עניין וחומר למחשבה. אחרי נסיעה של 40 דקות העתי לגלריה ממוקמת במתחם: Torpedo Factory Art Center

הנמצא בבנין היסטורי שהיה פעם כמפעל טורפדו והיום פועל כמרכז אומנות בו שלוש קומות,גלריות פעילות ובית ספר לאומנות. התערוכה הנכחית של האמנית: Frances Borchardt , צלמת המציגה את עבודותיה באופן ייחודי בתאים ממולאים בקטעי צילומים כאשר כל קטע מייצג זיכרון מחייה במרילנד , מרגשת ואסטטית מאוד,יש משהו נוגע בכיסי הצילומים השבורים שהיא מציגה כאן.
מתחילתו של עידן הצילום הדיגיטלי אנחנו מוצפים בים של תיעוד המחכה לסינון וסדר,
שכן אם לא נעשה זאת, לא יוכלו הדורות הבאים שלנו להבין מתוך השפע המתועד את הסיפור האישי והמשפחתי שלנו. אחרי התערוכה נפלטתי מהמיזוג המקפיא אל החום הממיס, אל הרציף ההומה נגני רחוב וליצנים המגיעים למרחב הפתוח כדי לזכות בתשורה מהקהל הרחב . נעמדתי ליד נגן המשלב ילדים וכלי הקשה בהופעה שלו וכהכנסה צדדית הניח דמות קרטון של הנשיא אובמה כדי לאפשר לקהל הרחב תמורת 2 דולר להצטלם (בכאילו) עם הנשיא.המוסיקה נעמה מאוד הילדים הופיעו בשלל צבעים אבל אף אחד לא ביקש להצטלם עם אובמה.בדרך חזרה הביתה עצרתי לנוח באי הקטן : Dangerfield Island הנמצא מול שדה התעופה רייגן והמרינה של וושינגטון. בחברת כוס תה קר וחטיף מלוח צפיתי במטוסים המריאים ברעש גדול ובסירות המשייטות בשקט כחול.יושבת על הדשא הירוק ונהנית מהמקום שוקק החיים לחובבי שייט, רוכבי אופניים או סתם לאנשים כמוני שאוהבים לבהות בין שמיים למים.

למחרת הרגשתי שהחום לוהט והלחות הגבוהה מנסים לבדוק את הגבולות המנטלים שלי, מה יקרה אם תהיה הפסקת חשמל אני חושבת לעצמי ונכנסת לאולם הממוזג לשיעור תנועה. בתום השיעור סיפרה לנו המורה על אימא שלה שהיתה מניחה את הציפיות של הכריות בפריזר בימים הלוהטים של הקייץ של ילדותה בשנות השישים ובשעות הצהריים נותנת לילדים שלה להניח את הראש ולהתקרר. מה שהזכיר לי את אימא שלי שהייתה תולה סדין מכובס ורטוב בחדר השינה שלנו ומאחורי הסדין הייתה מניחה את המאורר כך היה לנו חדר קריר בריח של כביסה נקיה. 

בני משפחתי, חלקם כמובן חזרו הביתה, החלפנו רשמים ואנרגיות, הרגוע חזר משבועיים עמוסים עבודה ומשפחה בארץ ואילו אני אחרי שבועיים לבדי באמריקה הגדולה .כעבור כמה ימים ירדנו לשחק פינגפונג על השולחן החדש שאירגנתי לפני שיצא לארץ. הייתה זאת הפעם הראשונה מזה שנים רבות שניצחתי את הרגוע בכמה סיבובים.

משהו השתנה במשחק שלך, אמר הרגוע.
נכון, אני עובדת חזק יותר על ההגנה, השבתי לו.

האמת שיניתי גם את טקטיקת ההתקפה:
לא מתקיפה חזק ברגש אלה נותנת לשחקן שמולי לטעות.

נראה שהוא מכיל את השינוי המתחולל בי בצניעות ושמחה
שהעבירו בי גל של אושר מהביחד שלנו אחרי הלבד.הטיול הפנימי שלי נמשך, שוחה ומתלהבת מהקופצים בכל בוקר ושמה לב שהם שמחים בחזרה,

הרי בסופו של יום כ ו ל נ ו מחפשים סוג של אישור ו ה כ ר ה - בהיותינו ובמעשינו.

העניין הוא שבכדי לזכות בה נידרש לקלף את האגו והיוהרה, תהליך הכרוך במאמץ רב ועשוי להימשך תקופה ארוכה.
עד אז כדאי שנשים לב לאנרגיה שאנחנו מביאים איתנו לחדר
כי זה כנראה מה שנקבל בחזרה.

בברכת קיץ בריא ורענן,

בברכה, אביטל אוריול.

סרטון אנימציה - http://vimeo.com/8658994

מועדון הקופצים ש מונטגומרי - http://montgomerydiveclub.org/team/ 

קישור לגלריה לאמנות - http://theartleague.org/

למרכז האמנות טורפדו פקטורי: http://www.torpedofactory.org/

קישור למרינה של וושינגטון - http://www.washingtonsailingmarina.com/