גזלנד -GASLAND

בשבוע שעבר התיישבתי לצפות בסרט המדובר : Gasland שהוקרן ברשת -HBO . יוצר הסרט ג'וש פוקס מקבל מכתב הביתה בו מציעים לו לקנות את אדמתו עבור סכום העומד על מאה אלף דולר והייעוד החדש של השטח הוא חווה לקידוח גז טבעי. המסע של ג'וש הוא איטי מאוד בגובה העיניים במהלכו דווקא בגלל שהוא מצולם ומוגש בסוג של חובבנות,חשתי איך עצביי מתרופפים לאיטם ורעידות האדמה המיניטוריות עליהן מדבר ג'וש בלאקוניות סודקים לאט לאט את האופטימיות הטבעית שלי.
הסרט מתמקד בנזק בלתי הפיך שנגרם למקורות המים ובהשלכות החמורות שיש לכך על איכות החיים המיידית של האנשים החיים בקרבת מקום ונותן הסברם גרפים ויבשים על תהליך הריסוק: החומרים הדרושים: כימיכלים מסוכנים ביותר המגיעים באבקה,יש להוסיף מים-המון מים ולפוצץ,הפיצוץ סודק את השכבות העמוקות של כדור הארץ ובתהליך הקסום הזה משתחרר הגז הטבעי. מעולם לא שמעתי את המילה טבעי בהקשר כל כך נוראי. התהליך כאמור הוא בלתי הפיך,לא ניתן לחזות מראש באיזה מידה יסדקו השכבות וכמובן שלא ניתן לשלוט להיכן בדיוק יגיע הגז טבעי ברגע שיצא לחופשי,כי בהמשך הסרט ,גזלנד רואים בברור את הגז מטייל במקורות המים יחד עם הכימיכלים שהוחדרו לאדמה כדי לשחרר אותו לחופשי ושנהם יוצרים תופעות עוצרות נשימה כמו למשל אנשים המדליקים גפרור בסמוך למים היוצאים מהברז בכיור הביתי שלהם ובאורח פלא, או אולי לא,המים נדלקים. לא מדובר בתופעה על טבעית ,מדובר במעשה אדם שאינו לוקח אחריות על מעשיו כפי שאחנו למדים במהלך הסרט כאשר מנסה ג'וש פוקס,יוצר הסרט לראיין את מנהלי חברות הגז באזורים הבעיתיים,כולם הם רשומים ברשימה ארוכה אחרי הקרדיטים, מסרבים להתראיין.בתחילת ראיון אחד שהחל להתקיים ,טוען המנהל שאין כל קשר לזיהום מי התהום והנחלים לקידוחים אותם מבצעת החברה שלו ,אם כך הדבר אז איך הוא מסביר שלפני שהם הגיעו לאזור לא נרשמו כל תופעות חריגות והיום כולם מתלוננים על איכות המים וסובלים מבעיות בריאות. הסרט מתייחס גם לכוח הפוליטי העצום העומד מאחורי החברות האלו ואת החקיקה הבעיתית שנתנה למעשה פטור ממס לחברות הגז הטבעי בטענה שזהו משאב חיוני, נושא שאין ויכוח לגביו.השאלה במקרה הזה בארצות הברית ובארץ כמובן היא על מי מוטלת האחריות הכבדה הזאת לפגום באופן בלתי הפיך בכדור הארץ, עייך ערך הדליפה שנוצרה על ידי החברה האנגלית בריטיש פטרוליום BP שהמנכל שלה מר הווארד נצפה בסוף השבוע האחרון במשט יכטות בקצה אחד של העולם, כאשר התושבים במפרץ אינם ישנים בלילות מדאגה מה יביאו הביתה לאכול,בתי המלון והמסעדות ריקים ואנשי שמורות הטבע עובדים ימים כלילות כדי לרחוץ ולהציל כמה שיותר ציפורים מהשומן השחור שעוטף אותם בגלל שאדון הווארד וחבורתו רצו לחסוך כסף ולא הקימו באר חלופית ,שזהו רק אחד המחדלים שנרשמו עד עכשיו היד עוד נטויה,האיש העיד בקונגרס ולא לקח אחריות על שום דבר ומדובר כנראה באחד האסונות האקולוגים החמורים בהסטוריה של ארצות הברית. או לפחות שיבוא לעשות משמרות ניקיון חופים או לרחוץ ציפורים. אם כך ברור אפילו להדיוט כמוני שמדובר בתהליך מסוכן ובלתי הפיך,אי אפשר להתחרט אחרי שסודקים את אימא אדמה כי היא לא סולחת ושוכחת. אז מה קורה כאן כמה כדור הארץ כבר יש לנו שהחלטנו להמר עליו . ברור שאני לא מבינה כלום אבל מאז הסרט שנתי נודדת,אני מתעוררת עם סיוטים מיוזעים על ארובות לצידי החופים האהובים שאני כל כך מתגעגעת אליהם, כי באמריקה שלי כאן במרילנד אין חופים מדהימים כאלו. הסיוט שבא אחריו בו נראית אימא שלי מדליקה את המים בכיור שלה בדירה בזכרון יעקב,אני סובלת מחרדה קיומית לכן החלטתי לזעוק ולנסות להעיר את מי שעדיין חושב שיש בחוות האלו משהו שישחרר אותנו מתלות באחרים, כי אולי יהיה גז אבל יהיו גם מים מזוהמים ואנשים חולים. אחרי שצפיתי בתושבים החיים כאן באמריקה הנאורה בשנת 2010 ללא מים זורמים,עם מיכלי מים העומדים בחצר ביתם,כאן המקום לציין שהבתים שלהם נמצאים במרחק עצום אחד מהשני לעומת המצב אצלנו ובנוסף לכך יש להם המון מקורות מים מהם אפשר לשנע מים לאזור הבעיתי. מה יהיה עלינו בארצנו הסובלת ממחסור במים טרם סדקו לנו את האימא אדמה. האם משהו לוקח בחשבון את הפגיעה במקורות המים, או שאולי מצפים שנתייצב פעם בשבוע למקלחת שכונתית כי לא תהיה לנו ברירה אחרת. מאז שראיתי את הסרט אני לא ישנה טוב בלילות ,כואב לי הראש במיוחד כשאני נזכרת בקטעים בהם ג'וש מראיין תושבים הסובלים מבעיות רפואיות כתוצאה מזיהום המים לדוגמא: פגיעה משמעותית בחוש הטעם,פגיעות בלתי הפיכות בתפקודי המוח וכאבי ראש בלתי פוסקים. נכון שאני לא גאולוגית דגולה או פרופסור לכלכלה יחד עם זאת נשאלת השאלה : אם לא נוכל להנות מאוכל טוב ולא נוכל לעשות אהבה כי יכאב לנו הראש ולא נזכור למה אנחנו חיים כי המוח לא יתפקד, במצב הזה מי לעזאזל צריך גז טבעי?
אז לפני שהופכים לנו את הולילנד לגזלנד בואו נעצור ונחשוב לרגע מיהם האנשים הלוקחים על עצמם אחריות לתוצאות הצפויות לאחר הפעלה של חווה כזאת.
שלכם,אביטל.

*לצערי עדיין לא ניתן לצפות באורך המלא ביוטיוב אבל גם זה יגיע,
באתר הסרט תמצאו מאבק שנועד למנוע כניסת החוות לאזור ניויורק.

http://www.gas-out.com/index.asp - עצומה נגד הקמת חוות הגז

http://gaslandthemovie.com/- סרטו של ג'וש פוקס

http://www.youtube.com/watch?v=dZe1AeH0Qz8

http://www.youtube.com/watch?v=7JgQXAGMQTo

http://www.hbo.com/documentaries?cmpid=ABC449

ולתפארת מדינת ישראל

בבוקר יום הזיכרון הדלקתי את הרדיו האינטרנטי שלי על גלי צה"ל והאזנתי לתוכניות המוכרות והשירים האהובים,היתה זו האזנה פעילה,הלב מוצף זכרונות על החברים הטובים שלנו שנשארו צעירים לנצח.הדמעות זלגו מעצמן נוכח השירים המוכרים והיפים. בערב יום הזיכרון התכנסנו יחד עם אנשי הקהילה הישראלית המתגוררת ברוקוויל והסביבה לטקס המאורגן על ידי ניספחות צה"ל בוושינגטון. במהלך הטקס שרו ילדי מקהלת ה- JDS, ביה"ס היהודי ברוקוויל את השירים: מי שחלם ואנחנו שננו מאותו הכפר, אלו השירים הכי ישראלים שקיבלו מבטא אמריקאי והשיבו אותי באחת מהרדיו של גלי צה"ל לרוקוויל מרילנד. במהלך הטקס ריגשו אותנו הבוגרים של שבט הצופים המקומי שעבור אחדים מהם זהו ציון דרך לפני עלייה לארץ וגיוס לצבא כחיילים בודדים בזמן שהמשפחות שלהם נשארות להתגורר כאן באמריקה. מדובר באתגר מורכב הן לצעירים המדהימים והן לבני משפחתם ,יחד עם זאת הכשרתם כמדריכים בשבט הצופים והעבודה המעולה שהם עושים עם החניכים מעידים שיוכלו כנראה להתמודד עם כל אתגר.
כאן המקום לציין שמאחורי המפעל החשוב והמופלא הזה של שבט גלעד,שבט הצופים הפעיל של רוקוויל עומד בחור בשם איציק בללי המקדיש מזמנו בהתנדבות ועושה עבודת קודש ביחד עם המדריכים הישראלים והמקומיים כמובן,כל זאת על מנת לקרב את ילדי הישראלים החיים כאן ובני משפחותיהם לישראל. השבט גדול ופעיל בו מתקיימות פעולות בכל יום ראשון,אירועים בחגים ומחנות חורף וקייץ.
ביום העצמאות הלכנו למנגל אצל חברים ישראלים היתה זאת חוויה נפלאה. ישבנו על הדשא מסביב למדורה,ודאי תשאלו איך עושים זאת, ובכן מדובר במאין חצי קערה העומדת על רגליים בתוכה מונחים עצים בוערים שבנוסף להיותה מחממת נפלאה פעלה בעוז לגירוש היתושים האמריקאים שעקצו אותי גם דרך הסוודר והציקו ממש כמו היתושים שלנו בישראל. שירלי הכינה קבבים משובחים לתפארת מדינת ישראל,חזי נפנף מעליהם בגאווה, מוסיקה ישראלית בקעה מהרמקולים,הילדים שיחקו על מחצלת בדואית אשר נפרשה על הדשא והשולחן המרכזי היה עמוס בכל טוב:סלטים מחצילים אמריקאים שהוכנו עם נשמה ישראלית וכמובן גם טחינה וסלטי ירקות והכל בשפע וצבעוניות. אירוח של אנשים טובים מתוצרת ישראלית המפיץ אור וחום וטעמים משבחים, אל אף שמתקיים הלכה למעשה בארצות הברית. אפרופו אנשים טובים, עינת עזרא יזמה השנה פרויקט מקסים בשם: "פיג'מה לכל ילד בישראל - כי לכל ילד מגיע לילה טוב" הפיג'אמות החדשות נרכשו על ידי נשים המתגוררות בארצות הברית והועברו לישראל למרכז לילדים חוסים אשר תמיד מקבלים בגדים משומשים וכאן בזכות הפרויקט של עינת זכו ללבוש פיג'אמה חדשה והלוואי שתעזור להם להרדם בלילות,אולי לישון טוב יותר ולחלום חלומות על חיים חדשים וטובים יותר.
ביום ראשון ה-25/4 הלכנו לראות את הסרט: ,N 4 street of Our Lady סרט ששכנתי לשעבר מזכרון: גודי מלץ-שכטר (במרכז התמונה) היא אחת מיוצריו. הסרט מספר על פרנצ'סקה חלמהיובה, בתמונה משלבת ידיים, אשר החביאה 15 יהודים בעליית הגג שלה,מתוכם שמונה מבני משפחתה של ג'ודי בינהם אביה,סבה וסבתה.הסרט מגולל את הסיפור של האישה האמיצה והמיוחדת הזו אשר קשרה את גורלה בגורלם של האנשים אותם החביאה בביתה,במהלכו מסע חזרה למקום בו התרחשו האירועים בזמן המלחמה וכל אחד מהניצולים מגולל את סיפורו האישי במהלך השהייה הממושכת בתנאים הקשים והבלתי נתפשים בהם הצליחו לשרוד כנגד כל הסיכויים. הסרט איכותי ועטור שבחים ומומלץ בחום .לאחר ההקרנה שהיתה בנוכחות שגריר ישראל בארה"ב מייקל אורן ורעייתו סאלי המכירים את ג'ודי ועמית שנים רבות סיפרה ג'ודי,מרצה בחוג לתקשורת ב- PennState University על תהליך עשיית הסרט,על היוזמה לעשותו ועל היומן עליו מבוסס הסרט אותו כתב הסבא של ג'ודי משה מלץ. החוויה שעברנו לאחר ההקרנה במהלך השאלות והתשובות היתה מענינת בפני עצמה,ההענות מצד הקהל היתה עצומה, הצופים שאלו שאלות כולל השגריר שלנו מייקל אורן וג'ודי השיבה וכך נוצר דיאלוג מעניין שהוסיף מימד נוסף לסרט המעולה. אני גאה בג'ודי שכנה שלי לשעבר שגרה מעבר לרחוב שלי בזכרון יעקב, על כך שהצליחה לגייס שותפים לעבודה על הסרט,תורמים ותרומות ובכך להוציא לאור את הסרט החשוב הזה שישאר כעדות לדורות. אפרופו שכנים באותו רחוב בזכרון יעקב מתגורר גם ד"ר אלחנן ברוקהיימר ,מנהל יחידת הצינתורים בבית החולים שניידר (בתמונה משמאל) שבנוסף לעבודתו בבית החולים עובד כרופא ילדים בזכרון יעקב אך בשבוע שעבר התפרסם שמו בכתבה ששודרה בערוץ 2 אודות כלבה שחייה היו בסכנה וניצלו אודות לכישוריו וטיפולו המסור של ד"ר ברוקהיימר. הניתוח המדובר שהתקיים בסמוך ליום העצמאות הזכיר לי על כך שאני רוצה להמליץ על ד"ר אלחנן ברוקהיימר להדלקת משואה בערב יום העצמאות. אם מישהו מכם יודע איך עושים זאת אשמח לקבל פרטים ואולי בשנה הבאה נזכה לראותו בין האנשים הראויים בטקס הדלקת המשואות ולא רק בזכות ההווה המפואר שלו אלה גם בשל עברו כעולה חדש שהגיע לבד לארץ מאנגליה,התגייס לצבא ליחידה קרבית ושרת ביחידה בשרות סדיר ולאחר מכן במילואים. נראה לי שכולנו נשמח לראות את ד"ר ברוקהיימר מחזיק את הלפיד הבוער ואומר: ".....ולתפארת מדינת ישראל!

הלוואי, אביטל.

*התמונות של הצופים באדיבות אתר הצופים בפייסבוק.
קישור לכתבה על ד"ר ברוקהיימר:

http://www.mako.co.il/news-channel2/Channel-2-Newscast/Article-2fb2487ac812821004.htm

שבט גילעד בפייסבוק: http://www.facebook.com/profile.php?id=100000352802782

קישור לסרט של ג'ודי מלץ: http://www.streetofourlady.org/

סרט הסברה בעברית ואנגלית על מדינת ישראל:
http://new.ba-bamail.co.il/View.aspx?emailid=1807&memberid=634720

הימים הארוכים העצובים בין יום השואה ליום העצמאות

מאז שהייתי בת עשר בערך נהגתי לדפדף באלבום החום של אימא שלי,אלבום בכריכת עור בתוכו תמונות זעירות מודבקות על בריסטול חום לידן היה כתוב הגיל בכתב יד בטוש לבן. מי זאת כאן בתמונה,הייתי שואלת את אימא שלי והיא היתה עונה,אלזה הדודה שלי אחות של סבתא גרטרוד,הן היו מוסיקליות סבתא שרה אופרה ואלזה ניגנה בכינור ומה קרה לאלזה שאלתי, כשתגדלי תביני.היתה עונה בקצרה ופונה לעיסוקיה באופן שהיה מסיים את השיחה. כשגדלתי שמתי לב שהאלבום מלא תמונות עד גיל שנתיים ומגיל שנתיים ועד עשר יש לאימי 4 תמונות בלבד.בשלב הזה לא היה את מי לשאול,סבתי נפתרה בשנת 1973 כיוון שאימי היתה פעוטה כשכל זה התחיל לא ידעה בעצמה מה בדיוק קרה.בשנת 1996 עת הגענו לשליחות הראשונה נפגשנו עם אחיה של אימי מצד אביה המבוגר ממנה בעשרים שנה במוזיאון השואה.ערכנו ביקור של  5 שעות במהלכן סיפר הדוד שלי לראשונה את קורות המשפחה על פי מה שהיה ידוע לו. צר לי על כך שלא הקלטתי באותו יום את הדברים,יחד עם זאת הסיפורים זכורים לי היטב שכן אלו דברים הנצרבים בזיכרון לעולם. וככל שהתבהרו פרטים על הסיפור המשפחתי כן אני מתקשה להבין ולכן גם  היו ם שאני  נושקת לחמישים ומודה  בעיניים דומעות ולב כואב שגם היום שאני לא באמת מבינה. איך אפשר להבין זה הרי בלתי נתפש והאמת להודות נהיה קשה יותר עם השנים.הסיפור עדיין נראה כמו כתב חידה המתרחש בחלקו באיטליה,גרמניה ,הולנד,ארה"ב וכמובן ארץ ישראל. אולם לא רק הסיפור מעורר מחשבות ושאלות רבות לעיתים אלו העובדות היבשות,הנתונים הקרים שלא נותנים מנוחה,נתונים שנאספו כאן במוזיאון השואה בוושינגטון.
לאבא של אימא שלי פאול, היו 6 אחים. 5 מהם ניספו במחנה ההשמדה סוביבור,מתוכם זוג תאומים.ואח אחד שהיה בנסיעת עסקים בארגנטינה ושמע את דבר האסון שם קץ לנפשו. אלה שבשעה שעשה זאת לא ידע שסבא שלי ניצל כי ברח לאיטליה לפני שאספו אותם. מצד אימי, אלזה אחותה של סבתי גרטרוד,בעלה ובנם הפעוט נילקחו למחנה ההשמדה

אושוויץ.אלזה נלקחה להשמדה שעה שעבדה כאחות רחמניה בבית החולים. אם כך הייתה לי משפחה ענקית שמעולם לא זכיתי שתהיה נוכחת בחיי. סבתא שלי גרטרוד במקום לשיר אופרה נירדפה על ידי הנאצים באיטליה ונאלצה להתחבא במשך שנים עם בעלה ושני ילדיה הקטנים אימי ואחיה עד שעלו לישראל, במהלך השנים בהם נרדפו הפכו מאנשים עמידים שהתגוררו באחד הבנינים היפים ביותר בעיר ברשיה באיטליה ,לאנשים חסרי כל שהיגיעו לארץ עם מטלטלין בצורת ארגז קטן בו היו בין השאר האלבום החום של אימא שלי ,חוברת תווים של סבתא שלי ,אולי קיוותה לשיר בארץ אך בעקבות מה שעברה-קולה נדם. כמו כן נמצאו קטעי יומן כתובים בעיפרון על דפים צהובים שכתב סבי במהלך השנים בהן נדד עם המשפחה בדרום איטליה ממחבוא אחד למשנהו. אח של אימא שלי שצעיר ממנה בשנה וחצי הוא שעוזר לי בכל פעם כשאני מנסה למצוא חלקים לפאזל ומעבר לכך שאני אוהבת אותו מאוד אני חייבת לו תודה ענקית על כך ועל כך שצילם בכישרון את כל תמונות הילדות שלי.מידי  שנה עת מתחילות הפריחות האביביות ומזג האוויר הנפלא אני שוקעת בעצבות המתחילה לפני יום השואה וסופה ,אם בכלל, אחרי יום העצמאות ואין זה משנה היכן אני נמצאת בעולם,זה נמצא איתי.. ביום השואה הלכנו לטקס שנערך על ידי ילדי הצופים שהיה מכובד ומקסים ובמהלך השיר: בדרך לקיסריה- אלי אלי ששרה נערה בת חמש עשרה בשם שי תמרי התרגשתי עד דמעות כי בכל פעם שאני שומעת שירה עם נימה של אופרה, ליבי מתכוץ מצער על סבתא שלי גרטרוד שלא זכתה לממש את קריירת השירה שלה והלכה לעולמה בלי לספר על הסיוטים שעברה ,כי בימים ההם לא היה מקובל לדבר על השואה ותודה לאל שנפרצו הסכרים והשתיקות ומי יתן ונלמד עוד ועוד על אנשים גיבורים שהצליחו לשרוד למרות הכל.

בהקדמה לספר ליבי הפצוע מאת מרטין דרי כתוב:"גורלה של לילי לא הוסתר מנכדיה,אך הסיפור שלה נותר תמיד חיוור,לא מובן חידתי בעצם וסופר תמיד בשניים שלושה משפטים פשוטים. סבתא לילי-כך שמעו-נרצחה באושוויץ. וכן: ארנסט הסבא שלכם,התגרש ממנהה ולכן נפלה היא היהודיה בידי הנצים בלי שיהיה מי שיגן עליה.זה כל מה שסיפרו ילדיה של לילי לילדים שלהם,לא יותר. ודאי היו מספרים יותר לו נשאלו.אך הנורא מכל היה לא רק טראומה כבדה על שכמיהם,הוא היה גם עול כבד על נכדיה של לילי ,עול שלבש צורה של איסור לשאול שאלות. טאבו זה שרר עשרות שנים ורק בשנות התשעים של המאה העשרים איבד משהו מכוחו ומשמעותו. דור חדש הציג שאלות יסודיות מאלה שנשאלו עד כה ותבע לדעת מה היו הגורמים לנציונל-סוציאליזם ומה היו תוצאותיו. הדיון הזה שהפיל חומה לפתע אותה חומה שמאחוריה רצו ניצולי השואה וקרוביהם להתגונן מפני רגשותיהם-הם. מה שהיה בשבילם חמישים שנה לא הרבה יותר מאשר עבר משותק,מטיל צל,היה כעת לעיניין מוחשי ולעיתים קרובות לזיכרוןמייסר."
הספר הוא חלופת  מכתבים בין לילי יאן רופאה יהודיה שנישאה לארנסט אמאדה פרוטסטנטי ולזוג נולדו חמישה ילדים. מרטין דרי,נכדה של לילי יאן ועורך דר שפיגל לקח על עצמו את עריכת הספר שהושווה בחשיבותו ליומנה של אנה פרנק ונמכר בעשרות אלפי עותקים ותורגם ל-19 שפות. 

*קישור לאתר חיפוש שורשים: http://www.ancestry.com/    

קישור לאתר חיפוש שורשים יהודים:

    http://www.jewishgen.org/

ספר מומלץ - ליבי הפצוע

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3043451,00.html

                                                                                                                 

טיילת הדובדבן - פרחים וורודים וטישו לבן

כי האביב שוב צועד בעקבותייך והירוק מציץ מחלונך כי הזהב שוב גונב את צמותייך ואנו נתגנב למעונך,השיר הזה של אהוד מנור ונורית הירש מתנגן לי בראש שעה שאני צועדת בשכונה ומתפעלת מההופעה הפירחונית המרשימה שהגיעה ביום אחד וחלפה לה ביעף. חופשת האביב השנה השתלבה בחופשת חג הפסח ומצאתי עצמי משוחחת עם חברותי האמריקאיות על מנהגי החג ואיך הם משתלבים באופן מדויק כל כך עם חילופי עונות השנה. לדוגמא ניקיון הבית שאנחנו עושים אינו מיועד רק לחדרי הבית אלה גם לחדרי הלב כמו שאמרה ימימה אביטל ברוב חוכמתה, וביעור החמץ מתייחס גם להחמצה ואני מודה לימימה אביטל שקרבה אותי לנשמה היהודית שלי וכאן ממידת רוחק אני נוכחת בעוצמתה. אחרי שזכינו לספר ביציאת מצריים בנוכחות מלאה של כל בני הבית אירוע מרגש עבורנו לחגוג עם בננו הבכור המתגורר בארץ וכבר הספיק להשתחרר מהצבא ולהשתלב בעבודה מענינת וטובה.אחרי החגיגות יצאנו בעקבות הפריחות והן רבות ומגוונות ומפוזרות באזורים רבים מסביב לעיר אך המפורסמת מכולן מרוכזת בטיילת הדובדבן הנמצאת בלב וושינגטון הבירה. זו השנה ה-98 שחוגגים בעיר את פסטיבל פריחת הדובדבן המהווה אחד ממוקדי המשיכה הגדולים ביותר של המבקרים בעיר,המסורת החלה לאחר שראש עיריית טוקיו דאז: יוקיו אוזאקי נתן במתנה עצי דובדבן לעיר וושינגטון כמחווה לידידות בין שתי הערים ומאז בכל שנה חוגגים את הפריחה הקסומה באירועי מוסיקה,ריקודים,ריצה ותהלוכה ברחבי העיר. פסטיבל הדובדבן הרישמי נפתח ב- 27 למרץ ונמשך עד ה- 11 לאפריל. על שיא הפריחה אפשר ללמוד מהתחזית בטלוויזיה המקומית ולכוון את הביקור בהתאם. השנה התמזל מזלנו והיום המיוחל נפל על שבת חמה וקסומה במיוחד,יצאנו מוקדם במטרה להמנע מהצפיפות והעומס הצפויים מראש. מצוידים בסל פיקניק, גרנולה מתוצרת עצמית ,יוגורט בסגנון יווני ותרמוס עם קפה שחור הגענו לעיר ברכב שחנינו בחניון הנמצא קרוב לאירוע. מיד בכניסה באזור הסמוך לג'פרסון ממוריאל ראינו אנשים עומדים בתור ארוך לשירותים הכימים והסתבר לנו שאנחנו לא המשכימים היחידים הבוקר אך מראה העצים הפורחים במלוא עוצמתם קורא לנו להתקדם בשמחה ובעיקר משום שעדיין היה קר ולא באנו לבושים חם בכל מיקרה ככל שמתקרבים לעצים הפורחים מבינים שמדובר בהצגה הכי טובה בעיר, הצפיפות בה ניטעו העצים מייצרת מאין גשר פירחוני כאשר השביל עובר מתחתיו והמים בסמוך,אני נזכרת איך לפני 13 שנים ביקרנו כאן עם שני בני הצעירים ורוב הזמן עיני היו נתונות להם ולדאגה שלא ירוצו למים היום הזדמן לי לחוות את הגשר הוורוד בנהלי הליכה רגועה ושלווה. אפרופו הליכה הייתי מעט אופטימית כשחשבתי שאפשר לסמן את האירוע כהליכה יומית משום שהיתה רצופת הפסקות מתיירים המבקשים שנצלם אותם,מבקשים שנוודא שהמוניומנט ברקע וברגעים אחרים עוצרים כדי לא להיכנס לצילומים של אנשים אחרים, בכלל נראה לי שמדובר באירוע הכי דיגיטלי בעיר ולא בכדי,התפאורה מושלמת ומבטי האנשים אומרים: עוד מעט נעלה את התמונות לפייסבוק,מייספייס,יוטיוב והאינטרנט כולו ילבש וורוד חגיגי עד הפריחות הבאות.
התיעוד המסיבי בכל פינה מביא אותי לחשוב, האם בעידן הדיגיטלי אנחנו עדיין מסוגלים להתנתק מהתיעוד , לנשום עמוק ולהתבשם מהניחוח המשכר של זמן הווה בלי לתקתק תמונות בקצב אש. אך מי אני שאלין הרי גם אני צילמתי וההוכחות מצורפות כאן.בשלב מסוים יצאנו מהשביל הפנימי לשביל הקפי שהוביל אותנו לגן ההנצחה של הנשיא פרנקלין רוזוולט.
בגן מפוזרים פסלים,מפלי מים זורמים והרבה ציטוטים חרוטים על הקיר לדוגמא קיר החופש: "חופש הדיבור,חופש ההערכה,החופש לרצות והחופש לפחד" אחד הציטוטים מתייחסים לשימור הסביבה:" men and nature must work hand in hand.throwing out of balance of the resources of nature throws out of balance also the ives of men." הוקסמתי מהגן המהווה הזדמנות טובה ללמוד קצת וללמד את הילדים אודות האירועים שהתרחשו בתקופתו של רוזוולט,בעזרת הציטוטים החרוטים על הקירות והפסלים דוגמת הפסלים של אנשים העומדים בתור ללחם כאמצעי להמחיש לילדים על כך שהיו כאן חיים אחרים לפני עידן הפייסבוק, האיי פון ומגהץ השיער. בליבו של הגן מצוי פיסלה של אלינור רוזוולט שנחשבה לאשת הנשיא הפעילה יותר ופעלה בין השאר לקידום נשים ואמרה: "אישה היא כמו שקיק תה, אתה לא יודע עד כמה היאחזקה עד שהיא נכנסת למים חמים" ואחד הציטוטים המפורסמים שלה :"אתה מקבל יותר שמחה מנתינה לאחרים (מאשר מקבלה), ועליך להקדיש מחשבה רבה לאושר אשר ביכולתך להעניק."לאחר מכן תפשנו פינה חביבה ומוצלת,אכלנו יוגורט עם גרנולה משובחת בלי להשגיח על ילדים שלא ירוצו למים..והמשכנו לאורך טיילת הדובדבן וככל שעבר זמן נהיה צפוף עד צפוף מידי ולקראת סיום צעדנו בהילוך איטי עד היציאה מהפארק. כשיצאנו שאל אותי בן זוגי אם אני מזהה את המבנה עם הארובות הנמצא בסמוך לגן והסתבר לי שזהו הצד האחורי של מוזיאון השואה,את מראה המבנה אני מכירה רק מלפנים וכרגע מראה הארובות השחורות מול הגן הירוק וורוד צבטו את ליבי בחוזקה וההכרה שזה לא מובן מאיליו שאני כאן ועכשיו, זוכה לחוות את הפריחות והחיים הנוחים והדיגיטלים שרוב הזמן אינם צבועים בצבע וורוד. ביום ראשון יתקיים מרוץ של עשרה מייל במסגרת אירועי פסטיבל הדובדבן והבן שלנו משתתף בריצה ואני כל כך גאה על כך שהוא מייצג אותנו ברוח ספורטיבית ביחד עם עוד כ- 25000 רצים מרחבי ארצות הברית,פרטים על המרוץ אפשר למצא באתר של הפסטיבל.
את הפריחה הנפלאה אפשר לחוות גם בשכונת Kenwood היפה השוכנת קרוב יותר לבית אך עם על היופי של השכונה היוקרתית לטעמי היא לא מהווה תחליף לדבר האמיתי אלה תוספת חביבה.מקום נוסף המכיל עצי דובדבן ועצים וצמחים רבים אחרים הוא: U.S National Arboretum הנמצא בקירבה לקולג' פארק ומכיל יותר מאלפיים עצים מארבעים זנים שונים זהו הריכוז הגדול ביותר מחוץ לטיילת הדובדבן בעיר.היתרון הגדול של המרכז המקסים הזה הוא שבזכות הזנים השונים אין פיק פריחה אחד אלה בכל פעם שמגיעים לשם אפשר לראות זן אחר פורח החל מעצי דובדבן רגילים לעצי דובדבן בוכיים כמו ערבה בוכיה רק מלא פרחים. במקום מתקיימות סדנאות שונות לגידול תבלינים לניצול האנרגיה הסולארית ,טיולי ירח מלא ועוד , שווה להציץ באתר לראות את לוח הפעילות ולבקר במקום.
הפריחה המרשימה הביאה עימה את הסיבה בגללה כבר יומיים אני מתעטשת קוראים לה: קדחת השחת או באנגלית hey feaver וכך בנוסף למרבדי העלים הנושרים המכסים את השבילים ואת המים מחוץ לבית בתוך הבית נראים ענני טישו לבן מרוכך כי ברגע שמתחילים האפטצ'ים לתקוף חייבים לעצור אותם עם הנייר הלבן, משהיא אמרה לי פעם שבריא להתעטש אם כך הדבר אזי בימים האחורנים אני ממש בריאה.

אפרופו בריאות השבוע נפתח שוק האיכרים ב- Bethesda Row השכנה לנו ונראה לי שביוחד כאן במקום שהמציאו את מקדונלד כדאי לחוות תוצרת מקומית טריה ובריאותית.
איחולי אביב שמח,
אביטל אוריול.

האתר הרישמי של פסטיבל הדובדבן: http://www.nationalcherryblossomfestival.org/cms/index.php?id=390tionalcherryblossomfestival.org/cms/index.php?id=390

האתר של הגנים הבוטנים: http://www.usna.usda.gov/
שכונת קנווד: http://walking.about.com/od/meetotherwalkers/a/kenwood041999.htm
מקום נוסף בו ניתן לראות את פריחת הדובדבן - גני ברוקסיידhttp://www.montgomeryparks.org/brookside/

השוק בבטזדה רו - http://bethesdarow.com/events/
רעיונות נוספים מה לעשות ביום אביבי בעיר תמצאו בקישור הבא. תודה לאביב עזרא על שהאיר  את עיני לקישור הנפלא.
http://www.washingtonian.com/ ' - hidden gems

חורף קר,מעיינות חמים ובוץ מים המלח

הסופה הגדולה שכחה לאיטה ותפשה את מקומה בספרי ההסטוריה של אזור וושינגטון DC אחריה הגיעה בסערה אולימפיאדת החורף המתארחת השנה בעיר וונקובר אשר בקנדה. זו הפעם הראשונה שאני צופה באולימפיאדת החורף ונראה לי שמדובר בהצגה הכי טובה בעיר, יחד עם זאת היא מלווה בשרירים תפושים בכל הגוף כתוצאה מהצפייה בנשימה עצורה נוכח הביצועים המרשימים של הספורטאים המשתתפים בה. מדובר בספורטאים מזן אחר שרובם נראים מעולה ומצוידים בכריזמה כובשת כמו למשל הגולש הג'ינג'י שון white הנראה מעופף בשמי וונקובר כשהוא לבוש בבגד שנראה כמו מכנסי עבודה מהקיבוץ ועומד על הפודיום לקבלת מדליית הזהב הנכספת עטור ברעמת שיער אדמוני וחיוך כובש ומלווה באצבעותיו את נגינת ההימנון האמריקאי סוג של מחווה לגיטריסט האהוב עליו. בראיון שנתן שון אחרי הזכיה בזהב סיפר שהוריו האמינו ביכולתו ותמכו בו הרבה לפני שסנו בורדינג הוכר כמקצוע אולימפי והוסיף שבית הספר התקשה לקבל את ההעדרויות התכופות שלו והוא די נזרק מהמערכת, כל אלו ועוד לא הפריעו לו להפוך לאימפריה כלכלית המגלגלת מיליוני דולרים ממכירת בגדים ומשחקי מחשב. כוכב נוסף בשמי וונקובר הוא אפולו אנטון אונו ואני שואלת איך מסתדרים בחיי היום יום עם שם מחייב כזה, איך תגיד לו אשתו לעתיד 'אפולו מותק תוריד את הכלים מהשולחן', או 'אפולו מאמי תורך להחליף חיתול לילדה'...אז אולי אני לא מבינה אבל אפולו שלנו מסתדר מצוין עם השם שלו, אם כי פה ושם מתגלים פנים באישיותו המעוררים תמיהה כמו למשל כאשר נשאל מה הקטע שלו עם הפיהוקים החזקים לפני הזינוק, השיב אפולו שצפה בערוץ הדיסקברי וראה אריות מפהקים בטבע כדי להעצים את עצמם אז החליט שגם הוא רוצה להיות אריה... נשאלת השאלה בזהירות על איזה כדור הוא נמצא הבחור הזה, קשה להאמין שעם הפנים החולמנים והחלומות המוזרים הוא הצליח לצבור עד עכשיו 7 מדליות אולימפיות ועוד המחליקיים שלו נטויים. באשר לחלק מהנשים באולימפיאדה החורף אני מעדיפה לא להכביר במילים ,למה להכאיב,מצד אחד יש את ג'וליה מנקוזו החמודה שבילדותה חלמה להיות אלופה אולימפית אז היא ציירה ציור בו היא נראית זוכה במדליה ותלתה אותו ליד מיטתה. כשתחזור ג'וליה מהאולימפיאדה הנוכחית תוכל לתלות לצד הציור שלה את המדליות האמיתיות ואת התצלום המסורתי שלה על הפודיום עם הכתר על הראש, מלכה אמיתית ומעוררת השראה. מהצד השני של המגלשיים נמצאת לינזי וון היפיהפיה שהגיעה לתחרויות בצליעה בעקבות פציעה בשוק ולמרות המגבלה זכתה במדליית זהב. לאחר שהבחנתי באישי היקר צופה בחיוך רחב ועיניים נוצצות בכתבה שהתמקדה בשיתוף הפעולה בין לינדזי וון והמגזין ספורטס אילוסטרייטד* ראו אתר מצ"ב אשר חשפה סידרת תמונות מהממות בהם נראית הגולשת המיתולוגית בבקיני זעיר וגוף שזוף, אוףףף נזכרתי מיד בשרירים התפושים שלי. אני מציעה שניסע מחר למעיינות החמים בוירג'יניה אמרתי בניסיון להסיח את דעתו מהגולשות הצבעוניות על הרקע הלבן, כדאי שנפשיר קצת את חוויות הסופה והאבנים שיצאו בשעה טובה מהחיים שלנו תיבלתי בהסבר נוסף על מנת להדגיש את הצורך הקיומי שלי ביום ספא שאחרי הסערה. למחרת יצאנו לעיירה הקטנה: Berkeley Springs הנמצאת במערב וירג'יניה במרחק של שעה וחצי נסיעה מהבית. הדרך היתה מקסימה,חצתה את שדות השלג שהותירה הסופה החזקה. מראה העצים הערומים המציצים מתוך הלובן כאלו נמצאים באמבטיית קצף בוהקים בניקיון נראה כמו גלויה ממקומות רחוקים. הגענו לעיירה הקטנה אשר בליבה נמצא הפארק בו נמצאים המרחצאות ההיסטורים: historic Roman Baths ,מדובר בבילוי בריא ונפלא במחיר שווה לכל נפש.עלות לאדם בסביבות 15$ וניתן להיכנס עד 4 לבריכה בתוספת מחיר.זמן הרחצה הוא 15 דקות והן ארוכות מאוד בטמפטורות הגבוהות של המים. אנחנו הבאנו בגדי ים יען כי רמת הניקיון במקום היא לא בסטנרטים שלי,הבריכות הן פרטיות לזמן הקצוב וניתן לסגור את הדלת לסיכום: מים מינרלים,חלון פתוח וכפכפי גומי הם המלצה ידידותית כשבאים למקום.את הרחצה בבית ההיסטורי עשינו בשנה שעברה, נההנו מאוד מהתחושה עם הסתייגות קלה כאמור, הפעם הרגשתי שאנחנו זקוקים לטיפול מקיף ולכן התקשרנו לספא במלון השכן: Country Inn שנקרא: The five senses Spa . באתר הם טוענים שמומלץ להזמין מקומות חודש מראש,אולי סוג של אופטימיות כי התקשרתי בבוקר ומצאתי מקומות בלי בעיות. בחרנו ברחצה משותפת במים המינרלים שהם בעצם אותם מים שיש בבריכה ההיסטורית אלה שכאן הם זורמים דרך ג'קוזי זוגי. בחדר הפרטי חיכו לנו מגבות נקיות,מים מנרלים ונרות לאווירה רומנטית כל אלו עבור 20$ עבור 15 דקות. המים היו נעימים אם כי לא היתה להם השפעה כמו לאלו בבריכה ההסטורית ויש רעש מסוים מהמנוע של הג'קוזי אך למרות ההסתיגויות הקלות מדובר בבילוי חורף אופטימלי רומנטי ובריא .יש לציין שבזמן שישבתי בחדר ההמתנה לפני הרחצה,התבוננתי על העיצוב במקום שזה עתה עבר שיפוצים,חשתי צורך לומר למעצב שישקול ביקור בעיר זרצ'ה בסלובניה לפני שהוא מעצב את הספא הבא,כדי שיוכל ללמוד מקרוב איך נראה הדבר האמיתי. אחרי הרחצה עליתי לקומה החמישית לטיפול שכלל שיפשוף הגוף בגרגירי חול בניחוח לוונדר. את פני קיבלה סינדי בחיוך מנומס ומאופק והובילה אותי למיטת הטיפולים,לפני שעליתי על המיטה שאלתי אותה לגבי טיפול אחר שהתלבטתי אם כדאי לי לעשות. את מתכוונת לטיפול שמורחים בוץ על כל הגוף,שאלה, כן עניתי אבל אני סקרנית לדעת מאיפה אתם לוקחים את הבוץ באזור הזה, הבוץ לא מכאן, ענתה סידני זה בוץ מים המלח אמרה וקיותה שאחסוך בשאלות כדי שתוכל כבר להתחיל לעבוד. כעבור כמה דקות היתה סידני עומלת,מקרצפת ,מניחה מגבות חמות ומורחת את הגוף בשמנים נעימים,מצאתי עצמי שרויה בעונג של התחדשות הגוף ונפש מתרוננת משמחה וגאווה לאומית על כך שבארץ שלנו נמצא ים המלח המקום הכי הנמוך בעולם ואמריקה רבת העוצמה קונה מאיתנו את הבוץ הכי שווה בעולם. כעבור שעה נפרדתי מסידני והספא רעננה ונטולת תאים מתים וצורך עז בקפה כדי לא להירדם תוך כדי הליכה. יצאנו מהמלון לבית הקפה: Earth Dog Cafe שהוא כנראה המקום הכי נחמד לאכול בו בעיר הקטנה הזאת זאת מנסיוננו בשנה שעברה. האווירה בקפה חמה ומשפחתית, הם מגישים ארוחות בוקר ומגוון מאכלים על הגריל מקום נחמד ונעים. בדרך חזרה הביתה נראו העצים קסומים באור החם של שעת בן ערביים. אנחנו בדרך , הילדים בבית והחלטנו לחגוג את אירועי היום במסעדת קלייד'ס ברוקוויל ואפילו שהבת שלי אמרה לי לא לצלם,לא לצחוק,לא לשיר ולא להעיר לה כל הזמן להזיז את השערות אפילו אז לא איבדתי את מנת השלווה שהייתה לי ונותרתי נינוחה בניחוח לבנדר.
לחיי החורף,המעיינות החמים, האבנים שהפכו לחול והבוץ של ים המלח.

האתר של הפארק: http://www.berkeleysprings.com/history.htm
האתר של הספא: http://thecountryinnatberkeleysprings.com/page4/page20/page20.html

האתר של בית הקפה: http://www.yelp.com/biz/earthdog-cafe-berkeley-springs

האתר של המלון: http://thecountryinnatberkeleysprings.com/
האתר הרישמי של אפולו אונו: http://www.apoloantonohno.com/photos

האתר הרישמי של שון וויט: http://www.shaunwhite.com/

האתר הרישמי של ג'וליה מנקוזו: http://www.juliamancuso.com/

לא מצאתי אתר רישמי של לינדזי וון הינה הקישור לספורט אילוסטרייטד:

http://sportsillustrated.cnn.com/2010_swimsuit/winter/lindsey-vonn/

האתר של קליידס ברוקוויל:

http://www.clydes.com/main/RestaurantsDetail.cfm?Restaurant=Tower_Oaks_Lodge&Section=Main

לינדזי וון ושון וויט אצל אופרה ווינפרי - http://www.youtube.com/watch?v=sJpSZIcSkcA

Valentine Blizzard of 2010

יום שישי 5/2/2010 ההמולה בסופר גדולה, אנשים דוחפים עגלות עמוסות לעייפה ומדברים ללא הפסקה בנייד כאילו היתה זו אחיזת השליטה האחרונה שלהם לפני שאימא טבע לוקחת את העינינים לידיים שלה. חזרתי הביתה מותשת מהעמידה בתורים הארוכים בוחנת בסיפוק את האוצר שהיה בידי,שתי חבילות עצים, נרות גלייד מפיצי ניחוח נעים,שקית קוקוס ריחני לאפיית עוגה לשבת,חלה מקמח מלא שאני קונה ב- MOM האורגניק מרקט בכל יום שישי. הטלוויזיה דולקת על ABC שעברו לשידורי חירום מאז השעה 12 בצהריים,החזאי הוותיק שלהם דאג היל הזכור לי היטב מסופת ינואר 1996 מבטיח שצפויה לנו 'אם כל הסופות' ודואג לציין בנימוס מאופק שקיים סיכוי יותר מסביר להפסקות חשמל. אני מביטה בשמחת מנצחים במנורת החירום שקנינו לאחר שחווינו הפסקת חשמל קצרה בשנה שעברה שכתוצאה ממנה הבית היה שרוי בעלטה.סורקת במהירות את ציוד החירום, גפרורים יש אני ממלמלת לעצמי וחשה די בודדה בהערכות המבצעית שלי לקראת הסופה בעוד שאר בני הבית רגועים להחריד ועסוקים בשלהם. ויתרתי על שיגרת היום שלי לטובת דאגה והכנות לקראת הסופה, שהן בעצם סוג של הכנות לקראת החגים אלה שבמקום סט סירים קניתי דלי של מלח להמסת השלג ובמקום בשמים קניתי נרות וגפרורים. מרק העוף שהכנתי מפיץ ניחוחות נעימים מעל הכיריים החשמליות שלי,עוגת הקוקוס נאפית בתנור החשמלי ואני מנמיכה את החימום המרכזי הפועל גם הוא על חשמל שכן בקצב העבודה הנוכחי שלי טמפרטורת הגוף כבר הגיעה לקייץ. אחרי ארוחת הערב, השארנו את הכלים בכיור וישבנו לצפיה משפחתית בסרט 2012. מכורבלים בשמיכות הטלוויזיה,מרותקים למסך,כאשר בדיוק בקטע בו צופה קרטיס בסרטון האנימציה של צ'רלי על רעידת האדמה הצפויה בשנת 2012 ,בדיוק באותו רגע בו אומר הקריין בסרט , ואז הכל מתפוצץ - בום! BOOM נפסק החשמל. מה זה שאלתי וחשבתי שאולי מדובר במתיחה הקשורה לסרט. חיכינו כמה דקות עד שהבנו שזה אמיתי לגמרי, לא מדובר בהפקה הוליוודית אלה כאן ועכשיו ברוקוויל מרילנד חודש פברואר 2010. אחרי חצי שעה של: "אתם רואים, אמרתי לכם,אני היחידה שהתייחסתי ברצינות לסופה" ועוד ועוד..החליטו הילדים שהם מעדיפים לצאת החוצה לטייל בקור המקפיא מאשר לשמוע אותי מתלהבת מעצמי על כך שטוב שנלחצתי וקניתי עצים. הם יצאו לבקר בבית של חברים שלנו שאצלם לא היתה הפסקת חשמל, יש לציין את החברים שהציעו מיד שנעבור אליהם,אלה שבשלב הזה היינו משוכנעים שמדובר בעניין של כמה שעות והחשמל חוזר. אישי הרגוע הדליק עצים באח האלגנטי שנראה ממש בהלם מתשומת הלב שקיבל נוכח העובדה שדיירי הבית אכן משתמשים בו לאחר ששימש כרהיט קישוטי בעשר שנים האחרונות. עד מהרה הסתבר לנו שהוא רק יפה, מעוצב במראות בוהקות אבל ממש לא מספק את הסחורה. כך מצאנו עצמנו ישובים מולו עטופים בשמיכות ומתחממים באופן פסיכולוגי ממראה האש המבוערת. הרגוע מדליק את המחשב הנייד שלו שבשלב זה עדיין קולט אינטרנט ונכנס לאתר של חברת החשמל המקומית Pepco באתר גילינו שהם מבטיחים לתקן את התקלה עד למחרת בשעה שש בבוקר. התחזית נראית לי הזויה ואופטימית סיננתי חרישית כדי לא להוריד את המורל ועליתי לחדר העבודה שלי בליווי החשמלון בטריות הקטן והתחלתי רושמת רשימות. מה את כותבת שואל הרגוע כשהוא מציץ מתוך האפלה השוררת מחוץ למעגל האור הקטן המופץ מהחשמלון הזעיר, רשימת ציוד לשעת חירום אני עונה,טרנזיסטור על בטריות, גזיה לבישול, אהה הוא מחייך בהבנה חלקית למצוקה שלי ומתקדם לחדר השינה. הילדים חזרו מהכפור,ממלחמות כדורי השלג והתאכזבו לגלות שבתוך הבית קר כמו בחוץ. הבת שלנו הגיעה אלינו למיטה כדי להפשיר כמעה וכך זכינו לישון במחיצתה של המתבגרת שבימים כתיקונם יושבת על הפייסבוק בשעות האלו או יוצאת עם חברות לסרט או למול ומנהלת איתנו ויכוחים תמידים בעיניין שיעורי בית והצבת גבולות. כעת ספונה במיטתנו רועדת מקור, וכולנו מנסים להירדם ולא להסתובב יותר מידי כדי לא להזיז את השמיכות. למחרת התעוררנו בתשע בבוקר, עדיין אין חשמל. בעודי שוקלת יתרונות חסרונות לפני יציאה מהפוך,אני מודיעה לרגוע שגם לי יש קווים אדומים להשאר בבית בתנאים האלו, אחרי הכל הגענו לאמריקה לשליחות ולא להקליט פרק מהסדרה הישרדות. הראשון אני חייבת קפה של בוקר,השני מקלחת חמה. עטפתי עצמי בשכבה נוספת של בגדים וירדתי למטבח להדיח כלים במים קפואים. ברגע הראשון חשבתי שהיד נושרת לי מרוב קור,אחר כך נזכרתי בדברים שאמרה לי פעם חמתי,כשראתה אותי משאירה כמה כוסות בכיור והולכת לישון."כל יום והלכלוך שלו". כעת בקור המקפיא הזה חשתי חרטה וסוג של מיטיבי סבל על כך שלא עשינו זאת אמש והודעתי לבני הבית שמעכשיו עוברים לשימוש בכלים חד פעמים. מאוחר יותר בעודי מנסה להפשיר את כפות הידיים למול האח המפונפן שלנו ומבחינה שברגעים אלו בדיוק הוא עובר הסבה למדורה עם ארובה. הרגוע מניח בזהירות את הפינג'אן המעולה עם המכסה שקנינו בפרדיס בביקור האחרון בארץ ותוך זמן קצר המים רותחים. המים הרותחים מוגשים לי בתוספת חיוך של מנצחים,הרי אנחנו ישראלים שרתנו בצבא מה זה בשבילנו הפסקת חשמל, אהה, אופטימיות זהירה בתוך הבית שנראה ומתפקד כרגע יותר כמו מערה . הבן שלנו לקראת גיוס מפנים את התושיה ותורם את חלקו לתחושת הניצחון על התנאים הקשים בהכנת ביצים קשות ,מה שגורם לי מיד להכין סלט ישראלי כי ממילא אי אפשר לשבת במקום אחד בקור הזה, חייבים להיות בתנועה. היתה זו ארוחת בוקר נפלאה עשויה מחומרים משובחים של תושיה ישראלית במערה אמריקאית נטולת אנרגיה חשמלית .המתבגרת החליטה שמיצתה את החוויה כשהסתבר לה שמחליק השיער שלה לא עובד בתנאים הקיימים.אחרי שניסתה לשחק עם שעוות הנרות למול הפרצופים המודאגים שלנו מכך שהמערה/בית עשויים מעץ ועלולים להפוך למדורה ברגע אחד של היסח הדעת וחוסר אחריות. תודה לאל ולאימא של חברתה שאצלן בבית אין הפסקת חשמל שבאה לחלץ אותה ואותנו מהמצב הקשה. כאן המקום לציין שגם אם לא אמרתי זאת בקול,חשתי סוג של מסכנות לייט נוכח העובדה שחלק מהאנשים נשארו מחוברים לחשמל. אולם במקרה הזה הייתי אסירת תודה על כך שחולצה המתבגרת מהבית וממשבר המחליק המושבת. אחר הצהרים לאחר שהשלג נרגע מעט יצאנו ביחד עם כל השכנים כדי לחשוף מחדש את המכוניות. משימה קשה ללא השאבל* אותו לקח הבן שלנו שיצא ברגל לחלץ אנשים מבוגרים שלא יכולים לעשות את העבודה המאומצת הזאת בעצמם, אך יש נקודת האור בקצה הסערה והיא ללא ספק רכב ה-4x4 שלי שקניתי לאחר ניסיון הסופה שחווינו בינואר 1996.הוא משומש אבל במצב מעולה ותחושת הביטחון שהוא מסב לי ברגעים אלו שווה הרבה שעות יוגה. לפנות ערב חזר הבן מותש מעבודות היום ועזר לרגוע לפנות את המכוניות. בעודם עובדים בחוץ אני מסדרת את המערה מבפנים, החיים מתנהלים כרגע בחדר המשפחה, מיקמנו את הספה מול האח, קיפלתי את כל השמיכות שהיו מרוכזות בחדר,הדלקתי עוד נר לריח נעים וקטורת בניחוח לוונדר שנחשב כמרגיע, ברגע שהחלה הפסקת החשמל כל חפץ בבית שאינו נרות,גפרורים או עצי בעירה נראה מיותר לחלוטין. הטלוויה דוממת על השידה ואין ברשותנו טרנזיסטור בטריות המאפשר קליטת דיווחים ברדיו ואלי קבלת מושג על היקף הבעיה והערכות עד מתי יימשכו האפלה והקור. האש באח החלה דועכת במהירות בהעדר הגברים בבית וכיוון שלא זכיתי בכישורים הנכונים על מנת לשמר אותה, התחלתי להדליק מגזינים,ממילא אני לא יוצאת לקניות כרגע כך שאין זה משנה מה יש במבצע.תפריט ארוחת הערב כלל חימום מרק העוף שנשאר מאתמול וניסיון שלי להכין קוסקוס ממים על סף רתיחה אשר נאכל בתאבון על ידי החייל לעתיד וברגעים אלו מחשל אותו לקראת הבאות. אחרי ארוחת הערב הכריז הרגוע שהבטריה של המחשב הנייד טעונה בזכות מתאם מיוחד המאפשר להטעין את הטלפון הנייד והמחשב בתוך הרכב המונע. חייבים לצפות בהמשך הסרט אמרתי בשמחה מאופקת כי לא האמנתי שהבטריה תוכל להחזיק מעמד לכל אורך הסרט יחד עם זאת כולי תקווה שכאשר נדליק את הסרט באותה נקודה בו נפסק, החשמל בבית יחזור להזרים חום בעורקי המערה הקפואה. בשעה תשע בערב ישבנו מכורבלים וצפופים ואיך לומר זאת בעדינות כבר לא מריחים מי יודע מה..נוכח השהיה הממושכת מול האח והעדר השימוש במקלחת וצפינו בסרט עד סופו.לדאבוני למרות שביב האופטימיות שדבק בי לרגע אחד - בחברת פפקו לא קראו את המחשבות שלי. בלילה הנוכחי כבר היה קשה יותר להרדם, החדר היה קר יותר באופן משמעותי והצורך במקלחת הפך לכמיהה. בקיצור היה קר ומסריח יחד עם זאת התנחמתי בעובדה שהרגוע הוא טיפוס נטול שומן וכיוון שהשרירים שלו קרובים לעור הוא חם כמו גיץ' וברגע בו נכנס למיטה התחלתי להפשיר מה שנתן לי תחושת נחמה אבל העצבות דבקה בי ברגע שהבנתי שבמצב הזה אני לא חושפת את עצמי בציבור. אחרי הכל ראוי לגלות התחשבות באנשים שאינם מנותקים מחשמל ואין להם באמת מושג מה עובר עלינו. לפנות בוקר משהבנתי שהחשמל עדיין לא חזר עברתי לתפילות,אחרי הכל נשמה יהודית הנני, כך שכבתי מתחת לפוך בעיניים פקוחות כשהאף המציץ מבעד השמיכה לנשום קצת וכמעט נושר מרוב קור והתפללתי לאלוהים.תפילה ארוכה ומנומקת,אני לא בטוחה שהיה לו סבלנות להקשיב לכולה אבל אני מצידי חשתי הקלה. אחר כך התרוצצו כמה מחשבות קפואות במוחי הקודח,מיהם הגורמים העשויים לעמוד מאחורי הסופה השערוריתית הזאת,בעלי רשתות הסופר הגדולות,או אולי יצרני השאבלים או חוטבי העצים..חשבתי ונרדמתי בוכיה. כשהתעוררתי בבוקר לשמע המנוע החיצוני של החמום המרכזי שבימים כתיקונם אני לא סובלת את הרעש שלו,כעת נשמעים הצלילים המונוטונים כסימפוניה מענגת באוזני הקפואות. 36 שעות שרדנו ללא חשמל וכעת אני מפנטזת על המקלחת החמה שאעשה עוד כמה שעות כשיתחממו המים. לאחר מקלחת ארוכה ויסודית ירדתי למטה לשתות קפה ולהתחיל בעבודות השיקום, הבית נראה כמו אחרי סערה,ניחוחות מדורה,שאריות פחמים ואפר היו פזורים ליד האח וכל השמיכות ביקשו כביסה. ביום ראשון אחר הצהריים לאחר שהבית הריח מהניקיון ומכונת הכביסה כבר הצטערה על היום בו נוצרה,יצאנו לקנות את הציוד מהרשימה שלי.הרגוע התאמץ לשתף פעולה על אף שניכר עליו שחש מסופק ובטוח במה שיש לנו עד כה. כשזיהיתי את הדבר במבטו פתחתי בנאום חוצב להבות על כך שאין לנו עצים ואני לא מוכנה לעבור יומיים נוספים כאלו ללא עצים... לאחר שחילצנו שוב את הרכב מהשלג יצאנו לחנות REI שהיא חנות מקצועית לציוד טיולים ופעילויות שטח ונדהמנו לגלות שלמרות שהשלג פסק בשבת בערב הכבישים לא היו מפונים וברוב הדרך נסענו על ערימות סלאש שזה שלג קפוא וחלק. הגענו לחנות ומצאנו את מבוקשי והרגוע תוך כדי ניהול שיחות מהארץ הדורשות בשלומנו, דאג לשתף פעולה עם רשימות החירום שלי ובעצם מצבו מעולה,כי אין מתכון לחיים רגועים יותר מאשר לחיות עם אישה לחוצה.
חיפוש העצים היה דרמה מסוג שונה לחלוטין,בכל המקומות בהם חיפשנו אזלו העצים ולא ידעו לומר לנו מתי יתחדש המלאי. ברדיו מודיעים על הסופה הבאה חזקה מהראשונה הצפויה להתחיל ביום שלישי, חזרנו הביתה ללא עצים. למחרת פתחתי חמ"ל טלפונים לכל השכנים לבדוק אולי הם מכירים ספקי עצים. בינתיים מצאתי שאבל בחנות שם נמסר לי שהגיע מלאי של שלושים שאבלים ואם לא אגיע בעשר דקות הקרובות סביר להניח שלא ישארו.שלחתי את הרגוע שלקח את הרכב שלי לצורך נסיעה לוושינגטון שם גילה שמצב הכבישים עגום יותר מזה הקיים אצלנו ברוקוויל והיה בדרכו חזרה מהעבודה.הוא חרק בלמים וזכה בשאבל האחרון בחנות,הוא שאמרתי אני לחוצה והוא יוצא גיבור. טלפון בהול לחמ"ל מאחד השכנים מדווח על בחור שמוכר עצים בצומת ליד הבית,הרגוע נשלח בסערה וחזר בחיוך עם הסחורה החמה. ביום שלישי חסכתי את התורים הארוכים ברשתות הגדולות והלכתי למכולת השכונתית Grosvenor Market שם אמנם היה תור ארוך אבל בסטייל שכונתי ונעים יותר מה גם שהמדפים מלאים כל טוב משום שהם מקבלים סחורה ישירות מהחקלאים. אחר הצהריים כבר יכולתי לזהות בוודאות את תופעת הפוסט טראומה של הפסקת החשמל,הבית היה מואר וחם,העצים מונחים לאחר כבוד ליד האח המפונפן,המקרר מלא בכל טוב ואילו אני מתרוצצת כמו נמלה הנלחמת נגד השעון,בישול,כביסות,מחשב משלימה משימות מתוך מחשבה שרצוי לעשות זאת לפני ש..ואם יקרה ש..שמתי לב שאני מתייחסת למכשירי האלקטרוניקה והחשמל בחשדנות מסוימת כאילו הם פועלים על תנאי כרגע ואינם מובנים מאליהם. האמת ברגעים אלו שאני כותבת ביום רביעי בשעה ארבע אחרי הצהריים כבר כמעט לא ניתן לזהות היכן המכוניות והיכן עובר הכביש,מכוניות הפינוי הפסיקו לפנות בשעות הבוקר המוקדמות עת החלה רוח נושבת במהירות של 30 קשר,השלג עדיין יורד ללא הפסקה מאתמול לפנות ערב ועדיין לא ברור לאן יפנו את כל השלג שהצטבר מהסופה הנוכחית. אך למרות זאת הנני אופטימית וטובת לב ואפילו מאוהבת לאחר שראיתי את סנטורית: U.S. Senators Barbara A. Mikulski , נציגת מרילנד בראיון טלוויזיוני מספרת שפנתה לממשל בבקשה לעזרה במימון הסופה שעלתה עד כה עשרות מיליונים ונאמר לה שהממשל החליט לחבר את שתי הסופות לאסון טבעי אחד בשם: The Valentine Blizzard על שמו של חג האהבה שיחגג כאן ברוב וורדים ושוקולדים ביום ראשון ה- 14/2/2010 כמה מתוק שגם לסופה הכי קשה בהיסטוריה של וושינגטון נותנים שם רך ואוהב.
May we all have a Happy Snow

* כלי עבודה לפינוי השלג - http://strosniders.com/
חנות ציוד המחנאות - http://www.rei.com/
המכולת השכונתית ישירות מהחקלאים בסביבה - http://www.grosvenormarket.com/
המדריך לשורד בשלג - http://wtop.com/?nid=25&sid=1880939
המאפיה הטבעית - http://springmillbread.com/locations.aspx#rockville

הנקודה הכי דרומית באמריקה הצפונית

החופשה הראשונה שלי בנקודה דרומית על המפה, היתה בחופי סיני.שם הכרתי את אישי היקר,היה זה סוף שבוע קסום על שפת הים הכחול באוהל מאולתר עשוי פיסת בד קשורה לכמה מוטות, גלשן, פסטה, קפה שחור וכמה כוסות. זו היתה החופשה הראשונה שלנו ביחד ואחריה חזרנו מאוהבים לבסיס חיל האויר בבקעת הירח.

הרעיון לחגוג את סוף שנת 2009 ב-Florida - Key West היה שלו ועלה די סמוך לתאריך החופשה המיועד.כשמדובר בשבוע המבוקש ביותר בשנה ועוד באמריקה מקום בו אנשים מתכננים חופשות לפחות שנה מראש,העיניין לא פשוט למצא מקומות,בלילות הבאים סרקנו את כל אתרי התיירות הקיימים ברשת על מנת לדוג לנו חדר.
לפתע נשמעה קריאת שמחה,נמצאה סוויטת בוטיק ב - Reach Resort
רווח לי מאוד, אך יחד עם זאת , יש לי תכונה מוזרה שכזאת, בדיוק ברגע שמשהו מצליח לנו מאוד אני מרגישה חובה להעלות כמה ספקות,למשל: תגיד,אם משהו כרגע ביטל שם, אז אולי משהו דפוק במלון הזה...ומה נעשה אם תהיה פתאום סופה, איך נברח הרי יש רק כביש אחד ארוך וצר אל האי וממנו...תודה לאל שאני חיה עם האיש הכי אופטימי וסבלני בעולם,שמכיר אותי היטב ומרגיע מיד בחיוך מרוצה,דיבור בוטח ומבט בעיניו הירוקות אפורות ומשיב לי ברציניות (רצינות מתובלת בציניות), שזהו כנראה המלון הכי גרוע בקי ווסט אבל אין מה לעשות, שם מצאנו ואנחנו הולכים לבלות. אז חמישה ימים לפני שנגמרה לה 2009 יצאנו בדרך הארוכה ל- Key West אשר בפלורידה החמה.
מהר מאוד הסתבר לנו שאנחנו לא לבד ויחד איתנו המון מכוניות עמוסות משפחות ,ילדים והמון חטיפים וכולם מתקדמים בשיירה ארוכה ואינסופית. אנחנו נוסעים בכביש 95 עד מיאמי משם ניסע על כביש מס 1 המתחיל למעשה בקי ווסט בנקודה הנקראת מייל 0 ומגיע עד מדינת מיין בקצה הצפוני של החוף המיזרחי. מידי פעם עוצרים להתרענן באיזורי מנוחה שהם בדר"כ מקומות די דוחים וככל שהתארכה לה הדרך כך מתעצם הצורך בכוס קפה שחור מהביל עם קוראסון חם שיצא הרגע מהתנור. המקום הסביר ביותר שמצאנו על הדרך היא הרשת: Cracker Barrel Old Country Store המציעה מגוון מאכלים ברמה סבירה. החלטנו ללון במיאמי משום שרצינו לנסוע את הדרך היפה המובילה לאיים למחרת באור יום. בחרנו במלון היאט ריג'נסי שהומלץ על ידי: Budjet Travel הנמצא במיקום מעולה בדאון טאון מיאמי במרחק הליכה קצר מאיצטדיון הכדורסל, כי אם כבר הגענו עד הלום, חייבים לראות NBA ואת Wade מביס את אינדיאנה כמעט בארבעים הפרש. אחרי המשחק טיילנו ברציף הסמוך לאיצטדיון בו מצאנו שפע חנויות ומסעדות נחמדות על שפת המים. למחרת יצאנו לדרך המתחילה עם הקצה של שמורת ה- Everglades לאחר מכן התחלנו את המסע מקי לארגו שהוא האי הארוך ועד קי ווסט הנמצא בקצה הדרומי מערבי. הדרך לאיים כוללת 42 גשרים החוצים את הים,ככל שהתקרבנו לקי ווסט ,התקלפו הבגדים ,נרגעו הלחצים כאילו השתנה משהו בתדר בראש שעובר לקליטת המתרחש בעיניים פקוחות,כשבלב אני שרה את שירו של ניל יאנג, Harvest Moon . השילוב הזה של שמש חורפית ,עשרים וחמש מעלות והנסיעה על גשרים החותכים את הים בין שמיים למים, הם תמצית החוויה שהמוטיב המרכזי שלה הוא ללא ספק ההנאה שבדרך.
בדרך לקי ווסט משתחררת לאט המחשבה ומפנה מקומה לשלווה,זו הזכורה לי היטב מהימים של סיני והיא נעימה מאוד כאן בזמן הווה בקצה הדרומי של אמריקה הצפונית.רגע לפני שהגענו לקי ווסט עצרנו במרכז המבקרים: Key West 123 ,זהו מרכז מבקרים הנמצא באי: Big Pine בו אפשר לקבל לוחות זמנים של כל הפעילויות,המלצות וקופונים למסעדות ועוד. בדרך למלון בכל זאת הסתננה לה מחשבה קטנה,כדאי להנמיך ציפיות,הרי מעולם לא מצאנו מלון בו התמונות ברשת זהות למציאות בשטח. בשעה טובה הגענו למלון וקיבלנו סוויטה מרווחת עם מרפסת המשקיפה לחוף הים ולבריכה. החול הלבן נצץ למרחוק ,הים הכחול, הדקלים האקזוטים והגנים המטופחים הבהירו לי באחת שכאן בקצה הדרומי של אמריקה הצפונית יש מצב למיפגש בין מציאות לחלום.לאחר התארגנות קצרה יצאנו לרחוב: Duval ,הרחוב הראשי של האי, רחוב צבעוני ותוסס ומלא טיפוסים מכל הסוגים, כאן ברור שזהו מקום המפגש בהה הידיעה של הקהילה ההומו לסבית. בכל פינה ישנם ברים והופעות דראג קווין ואווירה שמחה של קצה העולם. אנשים פתוחים ונחמדים ומהר מאוד מצאנו עצמנו בשיחות רחוב הזויות ומצחיקות למדי.החגיגה העיקרית באי היא חגיגת שקיעת השמש,מידי ערב בשעת השקיעה נוהרים המוני אנשים לכיכר: Mallory Square שם הובטח לנו שתתקיים חגיגת שקיעה תוססת וערה הכוללת נגני רחוב ,דוכני אוכל והמון שמחה.לאחר הליכה קצרה,למעשה כל האי הוא סוג של הליכה קצרה הגענו לרציף ממנו משקיפים על השקיעה. הנוף מושלם,סירות מפרשים ויאכטות בכל הגדלים עמוסות תיירים משתוקקים לחוות את האירוע המלהיב. כולם מצלמים ללא הפסק בכל האמצעים וממתינים לרגע הגדול. אכן השמש לא מאכזבת ונותנת הופעה,מתעגלת לכדור עגול ומרשים בצבעי קיטש שנראים כמו פוסטר מספרה באלנבי ולאט לאט נעלמת בקו המים לקול מחיאות הכפיים. זה סיפור אמיתי אנשים עמדו ומחאו כפיים לשמש הגדולה שנעלמה לה בתוך המים. הסתכלתי סביב,חיפשתי נגנים,או דוכנים ולא מצאתי דבר.הבנתי כמו אלפים אחרים שעמדו איתי שזו היתה החגיגה.כמפיקת אירועים לשעבר לא יכולתי שלא להתרשם מההפקה הגאונית- מגדירים את השקיעה כארוע,אין צורך בהשקעה מוקדמת שכן מדובר במעשה טבעי המתרחש מידי ביומו ועוד בחינם, ההמונים כמונו ואחרים נוהרים למרכז האי, וכאשר כבר נמצאים במרכז ,אזי שותים קצת, אוכלים קצת וקונים הרבה,כה פשוט וריווחי לכולם. וכדי להדגיש שזוהי אכן שעה של דמדומים-שאמת או בדיה אינם די ברורים,בדרכנו חזרה מהכיכר,נתקלנו בפסלים שנראים אמיתיים אך למעשה עשוים משרף, אבל למי כבר אכפת אחרי ששקעה לה השמש ומחאנו לה כף.למחרת יצאנו להכיר את העולם שמתחת למים ולצלול בריף המקומי בחברת טוני האנגלי וחבר מדריכיו.אנשי מים הם תמיד טיפוסים מיוחדים וטוני אינו יוצא מהכלל,איש קופצני לא צעיר שהגיע לכאן ממנצ'סטר שבאנגליה ואת שיעור הצלילה העביר באנגלית תיקנית במבטא כבד וזריזות עינינית,יען כי אנשים חיכו בתור וצריך לגמור להכין את כולם לפני שיוצאת הסירה בצהריים. היתרון היחסי שלי באירועים כאלו שאני מעסיקה את עצמי בדברים אחרים במקום לשבת ולדאוג ובנוסף הוא שאישי היקר,חובב אקסטרים ואני טיפוס יבשתי חובבת אנשים. כך היה שבעודם משוחחים עם לובסטרים אי שם במים העמוקים,ישבתי במקום נחמד וסעדתי מאכלי ים טעימים וטריים. ביום חמישי ה-31/12 ,היום האחרון של שנת 2009 , התרגשנו מאוד לרגל חגיגת יומולדת עגול וגדול לבן זוגי שבחר להיוולד בדיוק ביום האחרון של השנה ועוד בקצה שלו בשעה 11:30 בלילה. אחרי שלל הפתעות ומתנות וארוחה במסעדה משפחתית נחמדה, יצאנו לרחוב הראשי ביחד עם עשרות אלפי האורחים שהיו על האי כדי לחגוג בניצוחה של "סושי" הדראג שניהל/ה את החגיגה מתוך נעל אדומה ענקית שהתרוממה בזהירות לקומה העליונה ונתלתה באוויר עד השעה חצות אז תורד לרחבה לאחר כבוד. האירוע משודר בשידור חי ב- CNN מה שמעניק מסך מרכזי גדול בו ניתן לראות את הרחוב ההומה באנשים ובלאגן. מאז הקרנבל בברזיל לא ראיתי כמות כזו מרשימה של מלכות מידבר,זה היה דומה לסנה מתוך הסרט: "פרסיליה מלכת המידבר". בקומה העליונה עמדו אנשים וזרקו לעבר ההמונים שרשראות נוצצות צבעוניות כשברקע התנגנו להיטים מוכרים תוך כדי כך שוחחו וסושי ופורשיה הבלונדינית שחיכתה לה למטה על הרחבה, צלילי המוסיקה ואדי האלכוהול ליוו את הספירה לאחור, סושי הורדה לאט לתוך המון הנילהב שרקד ושר ולעיתים אף בקושי נשם כי היה צפוף אימים וחם וגם לא ממש צח אבל ללא ספק אירוע בלתי נשכח. בדרך חזרה למלון הלכנו להגיד שלום לנקודה הכי דרומית באמריקה הצפונית וראינו שעיניין השקיעות כאן הוא עסק רישמי החרוט על הפסל באופן ברור.למחרת בילינו בעיקר על חוף הים במלון, כמה מתוק לחוות עשרים ושש מעלות כשבבית ברוקוויל השעון מראה מינוס חמש והשלג במקומות רבים עדיין לא נמס, בעודי יושבת על חוף הים הכחול,מול המים הצלולים והחול החם,עוברת בי תחושה מוזרה , כאילו לא חלפו להן למעלה מעשרים שנה מאותה חופשה נפלאה בחופי סיני.נכון שהחלפנו את יריעת הבד וארבעת המוטות בסוויטה נחמדה בריץ' ריזורט, את הקפה השחור החלפנו בקייפריניה ועוגת קי ליים. יחד עם זאת השמים, המים והאור החזק,הצליחו לטשטש את המרחק והזמן, ולרגע אחד נשארו רק קו אופק רחב ואהבה מתוקה בין שמיים ומים.
שתהיה לכולנו שנה אזרחית טובה, אביטל.

http://www.elsiboneyrestaurant.com/index.html - מסעדה משפחתית המגישה מאכלים קובנים טעימים וטריים,בשבוע שאנחנו היינו מחכים בחוץ בתור אבל ההמתנה שווה את החוויה.
http://www.camilleskeywest.com/ -מסעדה משפחתית נחמדה,מיקום טוב,מחירים סבירים

http://www.captainscorner.com/maps/Map_key_west.htm -מועדון הצלילה של טוני

http://www.skydivekeywest.com/ - סקיי דייבינג בקי ווסט שנמצא בשוגר לופט כעשרים דקות מהאי.

http://miamiregency.hyatt.com/hyatt/hotels/index.jsp -המלון במיאמי

http://www.budgettravel.com/ - מגזין מומלץ לחובבי טיולים וחופשות

http://www.crackerbarrel.com/- רשת מזון נחמדה על כביש 95

http://www.lyricsfreak.com/n/neil+young/harvest+moon_20099104.html - ירח- ניל יאנג

http://www.southernmostbeachcafe.com/-מקום נפלא לארוחת בוקר או סתם משקה על שפת המים.
http://www.keywest.com/ - אתר עם אינפורמציה על האי.
http://www.keywest123.com/ - האתר של מרכז המבקרים,לפני שמגיעים לקי ווסט.
http://www.aandblobsterhouse.com/- מקום נפלא למשקה ולארוחות.
http://www.reachresort.com/- המלון שלנו באי.
http://www.casamarinaresort.com/ - מלון מאותה רשת של המלון שלנו הוא הותיק יותר.