ולתפארת מדינת ישראל

בבוקר יום הזיכרון הדלקתי את הרדיו האינטרנטי שלי על גלי צה"ל והאזנתי לתוכניות המוכרות והשירים האהובים,היתה זו האזנה פעילה,הלב מוצף זכרונות על החברים הטובים שלנו שנשארו צעירים לנצח.הדמעות זלגו מעצמן נוכח השירים המוכרים והיפים. בערב יום הזיכרון התכנסנו יחד עם אנשי הקהילה הישראלית המתגוררת ברוקוויל והסביבה לטקס המאורגן על ידי ניספחות צה"ל בוושינגטון. במהלך הטקס שרו ילדי מקהלת ה- JDS, ביה"ס היהודי ברוקוויל את השירים: מי שחלם ואנחנו שננו מאותו הכפר, אלו השירים הכי ישראלים שקיבלו מבטא אמריקאי והשיבו אותי באחת מהרדיו של גלי צה"ל לרוקוויל מרילנד. במהלך הטקס ריגשו אותנו הבוגרים של שבט הצופים המקומי שעבור אחדים מהם זהו ציון דרך לפני עלייה לארץ וגיוס לצבא כחיילים בודדים בזמן שהמשפחות שלהם נשארות להתגורר כאן באמריקה. מדובר באתגר מורכב הן לצעירים המדהימים והן לבני משפחתם ,יחד עם זאת הכשרתם כמדריכים בשבט הצופים והעבודה המעולה שהם עושים עם החניכים מעידים שיוכלו כנראה להתמודד עם כל אתגר.
כאן המקום לציין שמאחורי המפעל החשוב והמופלא הזה של שבט גלעד,שבט הצופים הפעיל של רוקוויל עומד בחור בשם איציק בללי המקדיש מזמנו בהתנדבות ועושה עבודת קודש ביחד עם המדריכים הישראלים והמקומיים כמובן,כל זאת על מנת לקרב את ילדי הישראלים החיים כאן ובני משפחותיהם לישראל. השבט גדול ופעיל בו מתקיימות פעולות בכל יום ראשון,אירועים בחגים ומחנות חורף וקייץ.
ביום העצמאות הלכנו למנגל אצל חברים ישראלים היתה זאת חוויה נפלאה. ישבנו על הדשא מסביב למדורה,ודאי תשאלו איך עושים זאת, ובכן מדובר במאין חצי קערה העומדת על רגליים בתוכה מונחים עצים בוערים שבנוסף להיותה מחממת נפלאה פעלה בעוז לגירוש היתושים האמריקאים שעקצו אותי גם דרך הסוודר והציקו ממש כמו היתושים שלנו בישראל. שירלי הכינה קבבים משובחים לתפארת מדינת ישראל,חזי נפנף מעליהם בגאווה, מוסיקה ישראלית בקעה מהרמקולים,הילדים שיחקו על מחצלת בדואית אשר נפרשה על הדשא והשולחן המרכזי היה עמוס בכל טוב:סלטים מחצילים אמריקאים שהוכנו עם נשמה ישראלית וכמובן גם טחינה וסלטי ירקות והכל בשפע וצבעוניות. אירוח של אנשים טובים מתוצרת ישראלית המפיץ אור וחום וטעמים משבחים, אל אף שמתקיים הלכה למעשה בארצות הברית. אפרופו אנשים טובים, עינת עזרא יזמה השנה פרויקט מקסים בשם: "פיג'מה לכל ילד בישראל - כי לכל ילד מגיע לילה טוב" הפיג'אמות החדשות נרכשו על ידי נשים המתגוררות בארצות הברית והועברו לישראל למרכז לילדים חוסים אשר תמיד מקבלים בגדים משומשים וכאן בזכות הפרויקט של עינת זכו ללבוש פיג'אמה חדשה והלוואי שתעזור להם להרדם בלילות,אולי לישון טוב יותר ולחלום חלומות על חיים חדשים וטובים יותר.
ביום ראשון ה-25/4 הלכנו לראות את הסרט: ,N 4 street of Our Lady סרט ששכנתי לשעבר מזכרון: גודי מלץ-שכטר (במרכז התמונה) היא אחת מיוצריו. הסרט מספר על פרנצ'סקה חלמהיובה, בתמונה משלבת ידיים, אשר החביאה 15 יהודים בעליית הגג שלה,מתוכם שמונה מבני משפחתה של ג'ודי בינהם אביה,סבה וסבתה.הסרט מגולל את הסיפור של האישה האמיצה והמיוחדת הזו אשר קשרה את גורלה בגורלם של האנשים אותם החביאה בביתה,במהלכו מסע חזרה למקום בו התרחשו האירועים בזמן המלחמה וכל אחד מהניצולים מגולל את סיפורו האישי במהלך השהייה הממושכת בתנאים הקשים והבלתי נתפשים בהם הצליחו לשרוד כנגד כל הסיכויים. הסרט איכותי ועטור שבחים ומומלץ בחום .לאחר ההקרנה שהיתה בנוכחות שגריר ישראל בארה"ב מייקל אורן ורעייתו סאלי המכירים את ג'ודי ועמית שנים רבות סיפרה ג'ודי,מרצה בחוג לתקשורת ב- PennState University על תהליך עשיית הסרט,על היוזמה לעשותו ועל היומן עליו מבוסס הסרט אותו כתב הסבא של ג'ודי משה מלץ. החוויה שעברנו לאחר ההקרנה במהלך השאלות והתשובות היתה מענינת בפני עצמה,ההענות מצד הקהל היתה עצומה, הצופים שאלו שאלות כולל השגריר שלנו מייקל אורן וג'ודי השיבה וכך נוצר דיאלוג מעניין שהוסיף מימד נוסף לסרט המעולה. אני גאה בג'ודי שכנה שלי לשעבר שגרה מעבר לרחוב שלי בזכרון יעקב, על כך שהצליחה לגייס שותפים לעבודה על הסרט,תורמים ותרומות ובכך להוציא לאור את הסרט החשוב הזה שישאר כעדות לדורות. אפרופו שכנים באותו רחוב בזכרון יעקב מתגורר גם ד"ר אלחנן ברוקהיימר ,מנהל יחידת הצינתורים בבית החולים שניידר (בתמונה משמאל) שבנוסף לעבודתו בבית החולים עובד כרופא ילדים בזכרון יעקב אך בשבוע שעבר התפרסם שמו בכתבה ששודרה בערוץ 2 אודות כלבה שחייה היו בסכנה וניצלו אודות לכישוריו וטיפולו המסור של ד"ר ברוקהיימר. הניתוח המדובר שהתקיים בסמוך ליום העצמאות הזכיר לי על כך שאני רוצה להמליץ על ד"ר אלחנן ברוקהיימר להדלקת משואה בערב יום העצמאות. אם מישהו מכם יודע איך עושים זאת אשמח לקבל פרטים ואולי בשנה הבאה נזכה לראותו בין האנשים הראויים בטקס הדלקת המשואות ולא רק בזכות ההווה המפואר שלו אלה גם בשל עברו כעולה חדש שהגיע לבד לארץ מאנגליה,התגייס לצבא ליחידה קרבית ושרת ביחידה בשרות סדיר ולאחר מכן במילואים. נראה לי שכולנו נשמח לראות את ד"ר ברוקהיימר מחזיק את הלפיד הבוער ואומר: ".....ולתפארת מדינת ישראל!

הלוואי, אביטל.

*התמונות של הצופים באדיבות אתר הצופים בפייסבוק.
קישור לכתבה על ד"ר ברוקהיימר:

http://www.mako.co.il/news-channel2/Channel-2-Newscast/Article-2fb2487ac812821004.htm

שבט גילעד בפייסבוק: http://www.facebook.com/profile.php?id=100000352802782

קישור לסרט של ג'ודי מלץ: http://www.streetofourlady.org/

סרט הסברה בעברית ואנגלית על מדינת ישראל:
http://new.ba-bamail.co.il/View.aspx?emailid=1807&memberid=634720

הימים הארוכים העצובים בין יום השואה ליום העצמאות

מאז שהייתי בת עשר בערך נהגתי לדפדף באלבום החום של אימא שלי,אלבום בכריכת עור בתוכו תמונות זעירות מודבקות על בריסטול חום לידן היה כתוב הגיל בכתב יד בטוש לבן. מי זאת כאן בתמונה,הייתי שואלת את אימא שלי והיא היתה עונה,אלזה הדודה שלי אחות של סבתא גרטרוד,הן היו מוסיקליות סבתא שרה אופרה ואלזה ניגנה בכינור ומה קרה לאלזה שאלתי, כשתגדלי תביני.היתה עונה בקצרה ופונה לעיסוקיה באופן שהיה מסיים את השיחה. כשגדלתי שמתי לב שהאלבום מלא תמונות עד גיל שנתיים ומגיל שנתיים ועד עשר יש לאימי 4 תמונות בלבד.בשלב הזה לא היה את מי לשאול,סבתי נפתרה בשנת 1973 כיוון שאימי היתה פעוטה כשכל זה התחיל לא ידעה בעצמה מה בדיוק קרה.בשנת 1996 עת הגענו לשליחות הראשונה נפגשנו עם אחיה של אימי מצד אביה המבוגר ממנה בעשרים שנה במוזיאון השואה.ערכנו ביקור של  5 שעות במהלכן סיפר הדוד שלי לראשונה את קורות המשפחה על פי מה שהיה ידוע לו. צר לי על כך שלא הקלטתי באותו יום את הדברים,יחד עם זאת הסיפורים זכורים לי היטב שכן אלו דברים הנצרבים בזיכרון לעולם. וככל שהתבהרו פרטים על הסיפור המשפחתי כן אני מתקשה להבין ולכן גם  היו ם שאני  נושקת לחמישים ומודה  בעיניים דומעות ולב כואב שגם היום שאני לא באמת מבינה. איך אפשר להבין זה הרי בלתי נתפש והאמת להודות נהיה קשה יותר עם השנים.הסיפור עדיין נראה כמו כתב חידה המתרחש בחלקו באיטליה,גרמניה ,הולנד,ארה"ב וכמובן ארץ ישראל. אולם לא רק הסיפור מעורר מחשבות ושאלות רבות לעיתים אלו העובדות היבשות,הנתונים הקרים שלא נותנים מנוחה,נתונים שנאספו כאן במוזיאון השואה בוושינגטון.
לאבא של אימא שלי פאול, היו 6 אחים. 5 מהם ניספו במחנה ההשמדה סוביבור,מתוכם זוג תאומים.ואח אחד שהיה בנסיעת עסקים בארגנטינה ושמע את דבר האסון שם קץ לנפשו. אלה שבשעה שעשה זאת לא ידע שסבא שלי ניצל כי ברח לאיטליה לפני שאספו אותם. מצד אימי, אלזה אחותה של סבתי גרטרוד,בעלה ובנם הפעוט נילקחו למחנה ההשמדה

אושוויץ.אלזה נלקחה להשמדה שעה שעבדה כאחות רחמניה בבית החולים. אם כך הייתה לי משפחה ענקית שמעולם לא זכיתי שתהיה נוכחת בחיי. סבתא שלי גרטרוד במקום לשיר אופרה נירדפה על ידי הנאצים באיטליה ונאלצה להתחבא במשך שנים עם בעלה ושני ילדיה הקטנים אימי ואחיה עד שעלו לישראל, במהלך השנים בהם נרדפו הפכו מאנשים עמידים שהתגוררו באחד הבנינים היפים ביותר בעיר ברשיה באיטליה ,לאנשים חסרי כל שהיגיעו לארץ עם מטלטלין בצורת ארגז קטן בו היו בין השאר האלבום החום של אימא שלי ,חוברת תווים של סבתא שלי ,אולי קיוותה לשיר בארץ אך בעקבות מה שעברה-קולה נדם. כמו כן נמצאו קטעי יומן כתובים בעיפרון על דפים צהובים שכתב סבי במהלך השנים בהן נדד עם המשפחה בדרום איטליה ממחבוא אחד למשנהו. אח של אימא שלי שצעיר ממנה בשנה וחצי הוא שעוזר לי בכל פעם כשאני מנסה למצוא חלקים לפאזל ומעבר לכך שאני אוהבת אותו מאוד אני חייבת לו תודה ענקית על כך ועל כך שצילם בכישרון את כל תמונות הילדות שלי.מידי  שנה עת מתחילות הפריחות האביביות ומזג האוויר הנפלא אני שוקעת בעצבות המתחילה לפני יום השואה וסופה ,אם בכלל, אחרי יום העצמאות ואין זה משנה היכן אני נמצאת בעולם,זה נמצא איתי.. ביום השואה הלכנו לטקס שנערך על ידי ילדי הצופים שהיה מכובד ומקסים ובמהלך השיר: בדרך לקיסריה- אלי אלי ששרה נערה בת חמש עשרה בשם שי תמרי התרגשתי עד דמעות כי בכל פעם שאני שומעת שירה עם נימה של אופרה, ליבי מתכוץ מצער על סבתא שלי גרטרוד שלא זכתה לממש את קריירת השירה שלה והלכה לעולמה בלי לספר על הסיוטים שעברה ,כי בימים ההם לא היה מקובל לדבר על השואה ותודה לאל שנפרצו הסכרים והשתיקות ומי יתן ונלמד עוד ועוד על אנשים גיבורים שהצליחו לשרוד למרות הכל.

בהקדמה לספר ליבי הפצוע מאת מרטין דרי כתוב:"גורלה של לילי לא הוסתר מנכדיה,אך הסיפור שלה נותר תמיד חיוור,לא מובן חידתי בעצם וסופר תמיד בשניים שלושה משפטים פשוטים. סבתא לילי-כך שמעו-נרצחה באושוויץ. וכן: ארנסט הסבא שלכם,התגרש ממנהה ולכן נפלה היא היהודיה בידי הנצים בלי שיהיה מי שיגן עליה.זה כל מה שסיפרו ילדיה של לילי לילדים שלהם,לא יותר. ודאי היו מספרים יותר לו נשאלו.אך הנורא מכל היה לא רק טראומה כבדה על שכמיהם,הוא היה גם עול כבד על נכדיה של לילי ,עול שלבש צורה של איסור לשאול שאלות. טאבו זה שרר עשרות שנים ורק בשנות התשעים של המאה העשרים איבד משהו מכוחו ומשמעותו. דור חדש הציג שאלות יסודיות מאלה שנשאלו עד כה ותבע לדעת מה היו הגורמים לנציונל-סוציאליזם ומה היו תוצאותיו. הדיון הזה שהפיל חומה לפתע אותה חומה שמאחוריה רצו ניצולי השואה וקרוביהם להתגונן מפני רגשותיהם-הם. מה שהיה בשבילם חמישים שנה לא הרבה יותר מאשר עבר משותק,מטיל צל,היה כעת לעיניין מוחשי ולעיתים קרובות לזיכרוןמייסר."
הספר הוא חלופת  מכתבים בין לילי יאן רופאה יהודיה שנישאה לארנסט אמאדה פרוטסטנטי ולזוג נולדו חמישה ילדים. מרטין דרי,נכדה של לילי יאן ועורך דר שפיגל לקח על עצמו את עריכת הספר שהושווה בחשיבותו ליומנה של אנה פרנק ונמכר בעשרות אלפי עותקים ותורגם ל-19 שפות. 

*קישור לאתר חיפוש שורשים: http://www.ancestry.com/    

קישור לאתר חיפוש שורשים יהודים:

    http://www.jewishgen.org/

ספר מומלץ - ליבי הפצוע

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3043451,00.html

                                                                                                                 

טיילת הדובדבן - פרחים וורודים וטישו לבן

כי האביב שוב צועד בעקבותייך והירוק מציץ מחלונך כי הזהב שוב גונב את צמותייך ואנו נתגנב למעונך,השיר הזה של אהוד מנור ונורית הירש מתנגן לי בראש שעה שאני צועדת בשכונה ומתפעלת מההופעה הפירחונית המרשימה שהגיעה ביום אחד וחלפה לה ביעף. חופשת האביב השנה השתלבה בחופשת חג הפסח ומצאתי עצמי משוחחת עם חברותי האמריקאיות על מנהגי החג ואיך הם משתלבים באופן מדויק כל כך עם חילופי עונות השנה. לדוגמא ניקיון הבית שאנחנו עושים אינו מיועד רק לחדרי הבית אלה גם לחדרי הלב כמו שאמרה ימימה אביטל ברוב חוכמתה, וביעור החמץ מתייחס גם להחמצה ואני מודה לימימה אביטל שקרבה אותי לנשמה היהודית שלי וכאן ממידת רוחק אני נוכחת בעוצמתה. אחרי שזכינו לספר ביציאת מצריים בנוכחות מלאה של כל בני הבית אירוע מרגש עבורנו לחגוג עם בננו הבכור המתגורר בארץ וכבר הספיק להשתחרר מהצבא ולהשתלב בעבודה מענינת וטובה.אחרי החגיגות יצאנו בעקבות הפריחות והן רבות ומגוונות ומפוזרות באזורים רבים מסביב לעיר אך המפורסמת מכולן מרוכזת בטיילת הדובדבן הנמצאת בלב וושינגטון הבירה. זו השנה ה-98 שחוגגים בעיר את פסטיבל פריחת הדובדבן המהווה אחד ממוקדי המשיכה הגדולים ביותר של המבקרים בעיר,המסורת החלה לאחר שראש עיריית טוקיו דאז: יוקיו אוזאקי נתן במתנה עצי דובדבן לעיר וושינגטון כמחווה לידידות בין שתי הערים ומאז בכל שנה חוגגים את הפריחה הקסומה באירועי מוסיקה,ריקודים,ריצה ותהלוכה ברחבי העיר. פסטיבל הדובדבן הרישמי נפתח ב- 27 למרץ ונמשך עד ה- 11 לאפריל. על שיא הפריחה אפשר ללמוד מהתחזית בטלוויזיה המקומית ולכוון את הביקור בהתאם. השנה התמזל מזלנו והיום המיוחל נפל על שבת חמה וקסומה במיוחד,יצאנו מוקדם במטרה להמנע מהצפיפות והעומס הצפויים מראש. מצוידים בסל פיקניק, גרנולה מתוצרת עצמית ,יוגורט בסגנון יווני ותרמוס עם קפה שחור הגענו לעיר ברכב שחנינו בחניון הנמצא קרוב לאירוע. מיד בכניסה באזור הסמוך לג'פרסון ממוריאל ראינו אנשים עומדים בתור ארוך לשירותים הכימים והסתבר לנו שאנחנו לא המשכימים היחידים הבוקר אך מראה העצים הפורחים במלוא עוצמתם קורא לנו להתקדם בשמחה ובעיקר משום שעדיין היה קר ולא באנו לבושים חם בכל מיקרה ככל שמתקרבים לעצים הפורחים מבינים שמדובר בהצגה הכי טובה בעיר, הצפיפות בה ניטעו העצים מייצרת מאין גשר פירחוני כאשר השביל עובר מתחתיו והמים בסמוך,אני נזכרת איך לפני 13 שנים ביקרנו כאן עם שני בני הצעירים ורוב הזמן עיני היו נתונות להם ולדאגה שלא ירוצו למים היום הזדמן לי לחוות את הגשר הוורוד בנהלי הליכה רגועה ושלווה. אפרופו הליכה הייתי מעט אופטימית כשחשבתי שאפשר לסמן את האירוע כהליכה יומית משום שהיתה רצופת הפסקות מתיירים המבקשים שנצלם אותם,מבקשים שנוודא שהמוניומנט ברקע וברגעים אחרים עוצרים כדי לא להיכנס לצילומים של אנשים אחרים, בכלל נראה לי שמדובר באירוע הכי דיגיטלי בעיר ולא בכדי,התפאורה מושלמת ומבטי האנשים אומרים: עוד מעט נעלה את התמונות לפייסבוק,מייספייס,יוטיוב והאינטרנט כולו ילבש וורוד חגיגי עד הפריחות הבאות.
התיעוד המסיבי בכל פינה מביא אותי לחשוב, האם בעידן הדיגיטלי אנחנו עדיין מסוגלים להתנתק מהתיעוד , לנשום עמוק ולהתבשם מהניחוח המשכר של זמן הווה בלי לתקתק תמונות בקצב אש. אך מי אני שאלין הרי גם אני צילמתי וההוכחות מצורפות כאן.בשלב מסוים יצאנו מהשביל הפנימי לשביל הקפי שהוביל אותנו לגן ההנצחה של הנשיא פרנקלין רוזוולט.
בגן מפוזרים פסלים,מפלי מים זורמים והרבה ציטוטים חרוטים על הקיר לדוגמא קיר החופש: "חופש הדיבור,חופש ההערכה,החופש לרצות והחופש לפחד" אחד הציטוטים מתייחסים לשימור הסביבה:" men and nature must work hand in hand.throwing out of balance of the resources of nature throws out of balance also the ives of men." הוקסמתי מהגן המהווה הזדמנות טובה ללמוד קצת וללמד את הילדים אודות האירועים שהתרחשו בתקופתו של רוזוולט,בעזרת הציטוטים החרוטים על הקירות והפסלים דוגמת הפסלים של אנשים העומדים בתור ללחם כאמצעי להמחיש לילדים על כך שהיו כאן חיים אחרים לפני עידן הפייסבוק, האיי פון ומגהץ השיער. בליבו של הגן מצוי פיסלה של אלינור רוזוולט שנחשבה לאשת הנשיא הפעילה יותר ופעלה בין השאר לקידום נשים ואמרה: "אישה היא כמו שקיק תה, אתה לא יודע עד כמה היאחזקה עד שהיא נכנסת למים חמים" ואחד הציטוטים המפורסמים שלה :"אתה מקבל יותר שמחה מנתינה לאחרים (מאשר מקבלה), ועליך להקדיש מחשבה רבה לאושר אשר ביכולתך להעניק."לאחר מכן תפשנו פינה חביבה ומוצלת,אכלנו יוגורט עם גרנולה משובחת בלי להשגיח על ילדים שלא ירוצו למים..והמשכנו לאורך טיילת הדובדבן וככל שעבר זמן נהיה צפוף עד צפוף מידי ולקראת סיום צעדנו בהילוך איטי עד היציאה מהפארק. כשיצאנו שאל אותי בן זוגי אם אני מזהה את המבנה עם הארובות הנמצא בסמוך לגן והסתבר לי שזהו הצד האחורי של מוזיאון השואה,את מראה המבנה אני מכירה רק מלפנים וכרגע מראה הארובות השחורות מול הגן הירוק וורוד צבטו את ליבי בחוזקה וההכרה שזה לא מובן מאיליו שאני כאן ועכשיו, זוכה לחוות את הפריחות והחיים הנוחים והדיגיטלים שרוב הזמן אינם צבועים בצבע וורוד. ביום ראשון יתקיים מרוץ של עשרה מייל במסגרת אירועי פסטיבל הדובדבן והבן שלנו משתתף בריצה ואני כל כך גאה על כך שהוא מייצג אותנו ברוח ספורטיבית ביחד עם עוד כ- 25000 רצים מרחבי ארצות הברית,פרטים על המרוץ אפשר למצא באתר של הפסטיבל.
את הפריחה הנפלאה אפשר לחוות גם בשכונת Kenwood היפה השוכנת קרוב יותר לבית אך עם על היופי של השכונה היוקרתית לטעמי היא לא מהווה תחליף לדבר האמיתי אלה תוספת חביבה.מקום נוסף המכיל עצי דובדבן ועצים וצמחים רבים אחרים הוא: U.S National Arboretum הנמצא בקירבה לקולג' פארק ומכיל יותר מאלפיים עצים מארבעים זנים שונים זהו הריכוז הגדול ביותר מחוץ לטיילת הדובדבן בעיר.היתרון הגדול של המרכז המקסים הזה הוא שבזכות הזנים השונים אין פיק פריחה אחד אלה בכל פעם שמגיעים לשם אפשר לראות זן אחר פורח החל מעצי דובדבן רגילים לעצי דובדבן בוכיים כמו ערבה בוכיה רק מלא פרחים. במקום מתקיימות סדנאות שונות לגידול תבלינים לניצול האנרגיה הסולארית ,טיולי ירח מלא ועוד , שווה להציץ באתר לראות את לוח הפעילות ולבקר במקום.
הפריחה המרשימה הביאה עימה את הסיבה בגללה כבר יומיים אני מתעטשת קוראים לה: קדחת השחת או באנגלית hey feaver וכך בנוסף למרבדי העלים הנושרים המכסים את השבילים ואת המים מחוץ לבית בתוך הבית נראים ענני טישו לבן מרוכך כי ברגע שמתחילים האפטצ'ים לתקוף חייבים לעצור אותם עם הנייר הלבן, משהיא אמרה לי פעם שבריא להתעטש אם כך הדבר אזי בימים האחורנים אני ממש בריאה.

אפרופו בריאות השבוע נפתח שוק האיכרים ב- Bethesda Row השכנה לנו ונראה לי שביוחד כאן במקום שהמציאו את מקדונלד כדאי לחוות תוצרת מקומית טריה ובריאותית.
איחולי אביב שמח,
אביטל אוריול.

האתר הרישמי של פסטיבל הדובדבן: http://www.nationalcherryblossomfestival.org/cms/index.php?id=390tionalcherryblossomfestival.org/cms/index.php?id=390

האתר של הגנים הבוטנים: http://www.usna.usda.gov/
שכונת קנווד: http://walking.about.com/od/meetotherwalkers/a/kenwood041999.htm
מקום נוסף בו ניתן לראות את פריחת הדובדבן - גני ברוקסיידhttp://www.montgomeryparks.org/brookside/

השוק בבטזדה רו - http://bethesdarow.com/events/
רעיונות נוספים מה לעשות ביום אביבי בעיר תמצאו בקישור הבא. תודה לאביב עזרא על שהאיר  את עיני לקישור הנפלא.
http://www.washingtonian.com/ ' - hidden gems