יום הולדת בפארק של מחוז מונטגומרי

כהורים וותיקים הפקנו בעבר סוגים שונים של ימי הולדת: יומולדת כדורגל,יומולדת שינה משותפת בשקי שינה בסלון,יומולדת בנות בנושא סריגה במתקן מאולתר של גליל חלול עם ארבעה מסמרים בראשו וכמובן מסיבת דיסקו במועדון הנוער השכונתי. כשביקשה ביתי בת השלוש עשרה לערוך מסיבת יומלדת עם חברתה הטובה, השבתי בחיוב ונכנסתי לאתר הפארקים של מחוז מונטגומרי כדי לחפש מקבילה אמריקאית למועדון הנוער השכונתי.לשמחתי גיליתי שישנן מקבילות רבות ומעולות. ברחבי המחוז ישנם פארקים שונים בהם נמצאים מבנים בגדלים שונים אותם ניתן לשכור לאירועים. למסיבה הנוכחית בחרתי מבנה קסום בפתחו של : Maplewood park השוכן דקות ספורות מביתנו. לאחר ברור קצר בטלפון נאמר לי שהמבנה פנוי בתאריך המבוקש ונמסרו לי פרטי ההשכרה. משרדי הפארקים המחוזיים נמצאים בסילבר ספרינג במרחק נסיעה קצר מרוקוויל,לאחר המתנה קצרה הסתבר לי שעלי לחתום על חוזה ובו פרטים מדויקים של 'עשה ואל תעשה' במבנה: כללי הקישוט,התנהגות בני נוער במקום,פתיחה ונעילה של הדלתות, מספר מבוגרים החייבים להיות נוכחים במקום וכמובן השבת המבנה על כנו לאחר האירוע. שעת השכרה עלתה כ- 38$ וצריך לקחת בחשבון את זמן ההתארגנות לקראת המסיבה וזמן הניקיון שלאחריה. אם רוצים לראות את המבנה לפני האירוע ניתן לגשת למשרדים להפקיד סכום של כ-25$ ולקבל מפתח . במידה ומבטלים אירוע קיימים דמי ביטול של 48$ וכמו כן נדרש פיקדון של 175$ אשר מוחזרים לשוכר במידה והכל תקין עם החזרת המפתחות. אין ספק שהעסק מאורגן למופת.פרטים אלו ואחרים אפשר למצא באתר המצורף.לאחר שחתמתי על הניירות,חשתי את כובד האחריות והתפללתי שיהיה זה מבנה מסוג של מועדון שכונה וכמו שאקבל אותו, לא משהו,כך גם אחזיר. פתחתי את הדלת,ניטרלתי את האזעקה ומיד הסתבר שמדובר במבנה קסום במרכזו חדר ענק שריצפתו בוהקת מניקיון,קירותיו צבועים בצבע בהיר,ישנם שרותי בנים ושרותי בנות, מטבחון קטן המכיל מקרר,תנור ומיקרו. המקום ממוזג או מחומם בהתאם לצורך ונראה מושלם למסיבת נעורים. ביקשתי מהבנות לצלם בדימיונן את הרצפה הנוצצת משום שיהיה עליהן להחזיר אותה למצב זה בתום המסיבה. הן הסתכלו עלי במבט מגוהץ והנהנו קלות בראשן ורמזו לי שיש להן דברים חשובים יותר כרגע על הראש..המסיבה תוכננה ליום שישי בערב. בחמישי העמסנו את הרכב בבלונים,כדור מראות זוהר ושלל כיבודים לאירוע הנוצץ ואני כמפיקת אירועים ותיקה, שאלתי את האימא של החברה שתפקידה היה לדאוג למוסיקה+הגברה האם העיניין סגור והסתבר לי דרך כמה מילים מקוטעות ומנומסות שכל שהצליחה להעלות בחכתה היו מכשיר קריוקי מושאל שלאחר כמה שעות הסתבר שלא עובד ומערכת שהשמיעה חרחורים מוזרים במקום מוסיקה. ויהי ערב חמישי כאשר הבנתי שכדאי שאדאג גם לזה. מזל שיש לי את שישי בבוקר מילמלתי לעצמי כשעליתי לישון. אלה שלייקום היו תכניות אחרות והתעוררתי בבהלה כאשר בן זוגי מבקש שאקפיץ אותו למיון כי הוא סובל מכאבים עזים וחושב שזה קשור לאבן שיש לו בכליה השמאלית. נחפזנו למיון שם חיברו אותו לאינפוזיה,נתנו משהו נגד כאבים וערכו צילומים. אבל האבן האכזרית המשיכה להציק וקראתי לאח חביב שיראה מה ניתן לעשות. הוא יירדם מיד, השיב לי האח בחיוך לאחר שהזריק את החומר לאינפוזיה.כך היה החומר פעל במהירות ועל פניו של בן זוגי ניכרה הקלה מלווה בשינה עמוקה. ישבתי בכיסא האורחים ליד מיטתו וקראתי בספר "על הדברים החשובים באמת" מאת חיים שפירא. בספר שואל שפירא שאלות ומנסה לענות עליהן דרך ציטוטים ממקורות שונים. בעמודים 14 -15 אני מוצאת את הדברים הבאים: " דיפדפתי באחד המדריכים לאושר ומצאתי בו עצה מדהימה: "קום כל בוקר עם חיוך גדול ובמצב רוח מצויין"..מה זה שמחתי שהם גילו לי את הסוד הזה כי עד שהתוודעתי לעצה המדהימה הזאת, חשבתי שכדאי לקום כל בוקר עם כאב חד בכיליה השמאלית ובמצב רוח של דיכאון עמוק.." לאחר שקראתי דברים אלו חיפשתי את האחות הראשית ושאלתי בנימוס כמה זמן עלינו לחכות לתוצאות הבדיקות, יען כי יש לי מסיבה לארגן בעוד כמה שעות וכל הדברים אצלי ברכב כאן בחניה. ואכן לא עבר זמן רב ויצאנו הביתה מצוידים במירשמים שונים ומקווים לטוב. לאחר שהבאתי את התרופות מהג'יאנט התישבתי לחפש רמקול ומגבר להשכרה ולהפתעתי מה שמצאנו במחיר סביר היה בוריג'יניה. בני התנדב לצאת לויג'יניה ולהביא את הרמקול שכן בלי מוסיקה אין מסיבה. וכך יצאתי לפארק כשעתיים לפני האירוע כדי לערוך,לסדר ולקשט. קנינו שמיכות בלונים כאלו שמחברים על התיקרה באמצעות דבק נייר בלבד, וכאשר מושכים בחוט הבלונים נופלים מהתקרה. כמו כן חיברנו את כדור המראות הזוהר והספוט שהאיר עליו באור כחול חיוור. בני הגיע חצי שעה לפני המסיבה והתקין את המערכת ובדיקת כלים העלתה שהיתה זו החלטה נבונה והיא משמיעה צלילים נפלאים.הגיעה שעת המסיבה וקבוצת בנים היגיעו מלווים בכדור סל כדי להקל מעט על המבוכה שהגיעו ראשונים. אחריהם הגיעה קבוצת בנות שנראו מטופחות ורובן מסורקות עם פוני ארוך שהולך לצד וגופיות בשכבות כאילו תאמו תלבושת אחידה לקראת המסיבה. הפקדנו בידי האחים הגדולים את ניהול המסיבה מבפנים בעודנו ממתינים ומשגיחים מחוץ לאירוע שלא יחמוק אף ילד מהמסיבה המוארת לעבר הפארק החשוך. תוך כדי שהורי החברה ואני מגוללים שיחה על ישראל,אמריקה וילדים מתבגרים,הגיעו שתי אימהות של בנות שנכחו באירוע והתוודו בפנינו שלא היו שקטות ולכן באו לבקר. אחת מהן גרה ממש מאחורי הפארק ורעיון מסיבה על הדשא נראה לה קצת מוזר במזג האוויר הנוכחי לכן הגיעה לבדוק. לא ידעתי שניתן להשכיר את המבנה הזה,אמרה מופתעת כשגילתה שהמסיבה מתקיימת בפנים ולא על הדשא. אכן, אמרתי אפשר גם לשריין מראש שולחנות לפיקניקים בפארקים השונים ,מה שאומר שלא אצטרך להגיע בשש בבוקר לפארק ולישון על השולחן כדי לשמור מקום, ענתה לי,נראה לי שלא,השבתי. אחרי שיחה קצרה נפרדה מאיתנו וצחקה על כך שהייתה צריכה ללמוד ממני שהגעתי לא מזמן מישראל, שניתן לשכור את המבנה הממוקם ממש מאחורי הבית שלה. המסיבה היתה הצלחה גדולה,הילדים נהנו,השכנים סבלו בנימוס ובסיום הזכרנו לבנות שהן מנקות. אופפפפ נשמעה טרוניה רבתית וחד משמעית,הרגליים כואבות להן מהריקודים. הכרת התודה לא התקבלה ובתגובה נשפך דלי עם מים וסבון על הריצפה .עכשיו חייבים לנקות אין ברירה, אמרתי, הבנות המופתעות הבינו ועוד איך וניקו לתפארה. "אלוהים יסלח לי -זוהי מלאכתו." היינריך היינה. הורי הילדה הודו לי על השיעור החינוכי והתוודו על כך שהבת שלהם מעולם לא אחזה מטלית ניקוי בידה.
"אין טיולים מאורגנים אל האושר. לאושר מוביל שביל קצר וספק אם יש בו מקום אפילו לאדם אחד"
לפי ולדימיר נבוקוב מתוך הספר: על הדברים החשובים באמת/חיים שפירא.
מצ"ב אתר הפארקים של מחוז מונטגומרי. http://www.montgomeryparks.org/index.shtm
hhttp://www.montgomeryparks.org/permits/
השכרת הרמקול - ttp://www.aa-rental.com/?gclid=COuvoKe6jZ0CFdVL5QodsHWt2Q

ביקור מולדת - משוואה במספר נעלבים

אני לא יודעת איך זה אצלכם אבל אני חשבתי שביקור מולדת אמור להיות כיף גדול עבורנו אנשים החיים הרחק מהמשפחה והחברים. אולם הסתבר לי מהר שלא משנה כמה מאמצים אשקיע במפגשים אישיים, במשוואת הזמן הקצר,המשימות הרבות והמרחקים, כנראה לעולם ישארו אנשים יקרים נעלבים. אלו שלא התקשרתי אליהם כשהייתי בארץ, או רק קפצתי להגיד שלום. וכך היה ביום האחרון של חודש אוגוסט זכינו לביקור מולדת קצר לרגל אירוע חגיגי במקום עבודתו של אישי היקר. היה זה היום הראשון של שנת הלימודים וכך ניצלנו מריצה מהירה בין מורים שונים באסיפת הורים של בתנו הצעירה ובמקום זאת בלינו דקות ארוכות בהמתנה על קצה מסלול במטוס זעיר בדרכנו לניו ארק משם תצא טיסנו לארץ. בזמן שהתארגנתי לקראת היציאה מהמטוס לאחר הנחיתה בארץ, ניסיתי בכל כוחי לשוות לעצמי מראה רענן ואנושי, יען כי שינה מתוקה אינה הצד החזק שלי בטיסה ארוכה, אך לצערי לא הצלחתי בכך שכן השילוב בין עייפות קיצונית מהולה באוויר מטוס דחוס, ניצחו באחת את המייק אפ שלי ונאלצתי להתמודד עם המראה המשומש שקיבלו פני. מאידך בן זוגי המופלא, יורד לו זה עתה בצעדים קלילים מהמטוס ונראה אוורירי ורענן מתמיד, מוכן ומזומן להתחיל את יום העבודה.מפלס העייפות והקיטורים עולים אצלי כעת לגבהים חדשים. איך הוא עושה את זה, אני תוהה ונכנסת לסוברו השחורה ששכרתי בשדה התעופה.הסוברו נראית לי כעת נמוכה באופן מיוחד, יחסית לרכב המתוק שלי ברוקוויל מרילנד. למרות תנאי הפתיחה הקשים, אני מדליקה מזגן על מירבי, גלי צה"ל עכשווי ,מנסה לשחק אותה הכי לוקאלית שיש, חלאס קיטורים הרי הגעתי הביתה, לארץ שלי. עוד מעט קט אראה את אימא שלי והבן החייל שלי. רק שבעודי חושבת מחשבה זו, חותכת אותי משאית מימין וצופרת ברעש מחריש אוזניים ובלי לחשוב יותר מידי, מצאתי עצמי עוצרת בצידי הכביש. מחייגת ביד רועדת לבן זוגי הרענן,אשר דוהר לפני על מזדה לבנה ולא מבין בכלל על מה המהומה. הרכב לא נוסע טוב,המכוניות מפחידות אותי...אני מייבבת חרישית לאזנו הרגועה של אישי היקר, הוא משיב בקול נעים ובוטח: צאי מהלחץ, לא יקרה לך כלום, סעי אחרי, תכף תתרגלי ותרגעי. זהו שלא. אני לא טובה במעברים כמוך, לוקח לי זמן להתאושש מהטיסה,משינויי מזג האוויר והאווירה, מהכל, הרי לא הייתי כאן שנה. תוך דקה משתכנעת שצריך להתקדם, אין ברירה. מנגבת ת'דמעות, מרכיבה את משקפי השמש שלי כדי להגן על עיני מהאור החזק המסנוור.נזכרת בדברים שאמר לי פעם צלם ילדים שראיינתי לעבודת תחקיר שערכתי בנושא צילום, בין השאר שאלתי אותו איך הוא מעדיף לצלם ילדים, האם בסביבה הטבעית, בחצר או בסטודיו והוא השיב: אני תמיד מעדיף להשתמש באור של אלוהים,האור שלנו בארץ כל כך חזק וזו הסיבה שאני מכנה אותו כך. הבוקר הבנתי את המשפט הזה והוא נראה מוחשי מתמיד. אולי זה האור החזק בארץ, שגורם לאנשים להרגיש חשופים ומעט רדופים. סוג של סטרס לייט, חשבתי לעצמי בזמן שהאזנתי לתכניתם של אברי גילעד וג'קי לוי. ביום הראשון של שנת הלימודים, במקום לראיין תלמידים נרגשים,הם משוחחים על הירשנזון ובנזירי. שני פוליטיקאים שזהו להם היום הראשון בבית הכלא,על אולמרט וקצב אשר בעינינם דנים כעת בבית המשפט. בהתחשב בעובדה שמדובר ברוה"מ לשעבר ,נשיא לשעבר ושרים לשעבר האמורים לשמש מודל חינוכי לילדנו הרכים. אם בעיניני ראשון היינו הם המשיכו בדברים על הראשון בבידור,דודו טופז ונכנסו לפרטים גרפים אודות גובה הברזים בשב"ס,האיברים אותם ניתן לקלח בשמונים סנטימטר.בשלב זה כבר הושטתי יד לבקבוק המים שהיה לידי, אבל לא העזתי לעזוב את היד מההגה כדי לפתוח את מכסה הבקבוק. נהגת מנוסה שכמוני,מה קרה לביטחון העצמי שהיה לי, אולי התערער מעט בעקבות שטף המילים ששמעתי ברדיו, המון אינפורמציה יחסית לשעה נסיעה. כל אלו בליווי עייפות שנחתה עלי וצימאון, הכניסו אותי לחרדה קיומית זמנית.כאן המקום להודות אולי שארצנו הקטנטונת.., כי לא עבר זמן רב וכבר מצאתי עצמי בפאתי זכרון יעקב שלי, מופתעת ולא מאמינה למראה עיני. בשנה שעברה עזבתי מושבה ירוקה יפהפיה והיום הגעתי ליישוב שנראה כמו 'מעלה אבק' מהשיר של קובי אוז. נראה כאילו כל הכבישים באזור עוברים שיפוצים במקביל הכל מסביב מהמורות ומחסומים. תודה לאל שהסוברו ואני הגענו בשלום ליעדנו. הפגישה הראשונה היתה עם אימי, אכן עונג גדול עבורי להגיע לרחוב הראשי במרכז המושבה ולצעוק לה מלמטה שתפתח לי את השער לחנייה, אין עוד מקום בעולם שאפשר להרגיש שכונה כמו בארץ. אימא שלי היא תופעה הראויה לרשומה נפרדת,אך אל דאגה אין כוונה לרשום אותה בזמן הקרוב..מה שכן אומר שוודאי משיק גם לאימהות אחרות של אנשים בשליחות כמונו, הוא שלא קל לה נוכח המעבר שלנו לאמריקה הרחוקה ומעצימה את הקושי העובדה שהיא חוששת מהטיסה הארוכה. ישבנו שעות ארוכות בדירה המוארת שלה,שתיתי המון קפה שחור והצלחתי די מהר לאבד את הסבלנות מהדברים הכי קטנים כאילו הייתי כאן רק אתמול. כשהיא יצאה למרפסת לעשן, עמדנו על המרפסת היפה המשקיפה על המדרחוב,סימלה המסחרי של המושבה,הסתכלתי על העצים שנראו לי אפורים מאבק ומחסור בגשמים וחשתי איך החום והלחות הכבדים ששוררים בחוץ מאיימים באחת למוטט אותי, שכן באו בניגוד מוחלט לירוק העמוק של העצים בבית שלי ברוקוויל והקור המקפיא ששרר במטוס בדרך לכאן. נפרדתי מאימא לכמה שעות ויצאתי לשכונה שלי. עברתי ליד הבית שלי כלומר הבית ששייך לי באופן רישמי,אך נראה לי באור אחר לגמרי. אני חשה כאילו מישהו הרכיב לי מצלמה עם זום בנבכי הנשמה שמרחיק ומקרב את הרגשות שלי לפי בחירה. הרי גרתי בבית הזה עשר שנים והיה כל עולמי וכעת נראה לי מבחוץ כמו סוג של מרכז קליטה, גיבוב של בלאגן לא מאורגן ועץ שזיף פיסארדי שנגדע ממהגזע ושיח הלואיזה שנעלם ועוד..התבוננתי דקות ארוכות, עד שהבנתי שחושי כהים משום שהבית האמיתי שלי נמצא עכשיו בארץ השימחה, היכן שאנו מתגוררים עכשיו.נקודת האור במעבר בשכונה הייתה הפגישה עם השכנים המופלאים שלי, האנשים הכי טובים שיש, אילו היה הדבר בידי,הייתי מעתיקה את ביתם ואותם לחיות כאן לצידי לכמה שנים. למחרת בצהריים פגשתי את בני החייל שקיבל חופשה מיוחדת כדי להיות נוכח בטקס. ישבנו בבית קפה חביב שהוא בחר,כשהתיישב מולי ואמר שבא לו לאכול משהו קל,מצאתי עצמי חוקרת אותו מכף רגל ועד ראש, עד שהפציר בי, די אימא אני מרגיש מצויין. אבל אתה נראה כל כך רזה,אני לא רזה אני שוקל בדיוק כמו שצריך. בכל זאת תזמין לך אוכל אמיתי אני מצווה עליו, משהו כמו פירה ושניצל או קציצות, הזום האימהי שלי חייב לסמן v על כך שהילד אכל,כן, זה לא קשור שהוא כבר בן 21,ילד זה ילד, כמו שאומרים בפולנית. שוחחנו על השחרור הקרב,על התכניות, על קבלת החלטות, כל החיים סובבים סביב קבלת החלטות, אני אומרת לו ונזכרת במשפט שמצטט עבורי אישי היקר בכל פעם שאני מתקשה לקבל החלטה:"מוטב לקבל החלטה בינונית בהחלטיות מאשר החלטה גאונית בהססנות" משפט שמקורו אינו ידוע לי, אבל בכל זאת אפשר ללמוד ממנו. נפרדת לכמה שעות מבני האהוב בתחושה שהתבגר והשתבח למדי בשנה האחרונה. בערב עשיתי את הדבר הכי ישראלי שיש,דפקתי על דלת הבית של חברים טובים, שלא ידעו דבר על ביקורי בארץ,האמת רוב החברים לא ידעו שמרתי את הדבר בפרופיל נמוך כי ידעתי שהזמן קצר והיקרים לי רבים עד מאוד. בכל מיקרה נכנסתי,ההתרגשות הייתה גדולה,נדחפתי לארוחת הערב המשפחתית וכאילו לא חלפה לה שנה. במהלך הימים הספורים שהייתי בארץ,שמרתי על קשר רצוף עם הילדים שלי שנשארו בבית מרילנד,קיבלתי דיווחים שוטפים על שינויים בלוחות זמנים של החוגים השונים והוריתי להם בטלפון כיצד לבצע את ההחלפות והשינויים הדרושים,מזלי כי טוב הוא שבני הצעיר עשוי מחומרים רגועים כמו אביו וניהל הכל בצורה איכותית ואחראית. הפרשי השעות וצפיפות האירועים בשני העולמות במקביל, הביאו אותי לדרגות תשישות שלא הכרתי ואודה על האמת גם לחוסר סבלנות מסוים לתנועות מהירות של ילדים צעירים שאינם שלי, מטבע הדברים. היישר לתוך התמונה המורכבת הנ"ל, הגיעה אחותי הצעירה שאני אוהבת מאוד, המתגוררת רחוק וקודמה בעבודה לפני יומיים בלבד. שמחנו להיפגש וישבנו לברנץ' מקסים בבית קפה חדש במדרחוב. לאחר מכן העברנו המזוודות לצימר ששכרנו בן זוגי ואני המשקיף על חוף הים שאני הכי אוהבת בעולם. היה זה רגע אחד על מרפסת הצימר הנושקת למים שחשתי מחנק מסוים וצורך עז לבלות כמה דקות עם עצמי לבד. כמובן שלפני כן רבתי עם אחותי קצת, אולי הרבה, ככה זה אצלנו במשפחה, אומרים הרבה דברים בזמן קצר,מצטערים עלהם בזמן ארוך ותמיד משלימים כי ככה זה. כשסוף סוף נשארתי לבד,כאב לי הלב על אחותי והריב המיותר הזה, אך לא לי היה זמן לחפור ולגבש את זה לכדי משבר של ממש משום שהיינו צריכות להתכונן לטקס החגיגי שהיה מושא ביקורנו בארץ. אכן היה אירוע מרגש ומקסים שהופק ובוצע באופן משובח וחשף את כל הטוב היפה והמופלא במקום העבודה של אישי היקר. מקום שהוא סוג של שמורת טבע אנושית יוצאת מהכלל, בנוסף קיבלתי מושג כללי לפחות, על מה ולמה ביליתי כל כך הרבה לילות מחיי הנישואין שלי לבד ישנה באלכסון. בכל מיקרה שמחתי לפגוש אנשים טובים ויצאתי משם בלב מלא בשמחה וגאווה. את ארוחת ערב שישי סעדנו אצל חברתי הטובה מהמושב שהזמינה את משפחתי המורחבת שכללה בני דודים שהם גם משפחה וגם חברים, מה שהזכיר לי את המשפט השחוק אבל נכון: חברים הם משפחה שבוחרים. משם המשכנו למפגש במושב אחר עם קבוצת חברים וותיקים וטובים, היה זה ערב מהנה ביותר ומקסים. עפו מילים בחלל האויר הקריר,השיחה קלחה בהנחייתו של חברנו הפסיכולוג ואשתו פסיכולוגית דעתנית שהייתה חדת אבחנה בערב זה והבריקה כתמיד באבחנות דקות על מהות האימהות שגידלו אותנו בחיינו ועוד ועוד. מידי פעם שולחת לבן זוגה קריאות ביניים כמו: 'שייף קונגניציות',או יוצאת נחרצות נגד תרבות הצימרים היקרים יחסית לבתי מלון, אשר מציעים תנאים מכפירים. דיברנו על הישראלי המתארח של שנות השמונים, איך כל אחד מאיתנו, כשיצאנו לטיול הגדול באמריקה הצפונית או הדרומית,היינו מצוידים בפתק קטן בכתב יד במכיל כתובת של דודה בקווינס, קרובה מדרגה רביעית שאת יכולותיה הקולינריות נזכור לתמיד דוגמת קציצות מחניקות מהמאה שעברה. או איך כשניסינו להרדם בבביסמנט העבש, גילינו ארגזי בירות בני עשרים שנה שניקנו בכמויות עצומות רק משום שהוזלו בכמה סנט לבקבוק. האמת, בשל מצבי התשוש בלילה ההוא,לצערי הרבה איני זוכרת מהדברים שנאמרו מסביב לשולחן העמוס בכל טוב ומכל הלב. מה שכן ברור לי מביקור מולדת הקצר הזה, שכנראה בנתונים הקיימים, גם אם הם שונים מאחד לשני, אי אפשר לצאת טובים בכל הכיוונים, לעולם יהיו נעלבים, אם הם קרובי משפחה או חברים, השאלה שנשאלת היא כמה? הוא שאמרתי ,משוואה במספר נעלבים. מהצד השני אני מודה לאלוהים שאנו מוקפים אנשים נפלאים, אליהם אנו קשורים הרבה שנים ולא משנה עד כמה רחוק הבית העכשווי שלנו ,הלב מרגיש ויודע וחלק ממנו תמיד נשאר בארץ שלנו ביחד עם המשפחה,החברים,הים התיכון והאור של אלוהים.