ביקור מולדת - משוואה במספר נעלבים

אני לא יודעת איך זה אצלכם אבל אני חשבתי שביקור מולדת אמור להיות כיף גדול עבורנו אנשים החיים הרחק מהמשפחה והחברים. אולם הסתבר לי מהר שלא משנה כמה מאמצים אשקיע במפגשים אישיים, במשוואת הזמן הקצר,המשימות הרבות והמרחקים, כנראה לעולם ישארו אנשים יקרים נעלבים. אלו שלא התקשרתי אליהם כשהייתי בארץ, או רק קפצתי להגיד שלום. וכך היה ביום האחרון של חודש אוגוסט זכינו לביקור מולדת קצר לרגל אירוע חגיגי במקום עבודתו של אישי היקר. היה זה היום הראשון של שנת הלימודים וכך ניצלנו מריצה מהירה בין מורים שונים באסיפת הורים של בתנו הצעירה ובמקום זאת בלינו דקות ארוכות בהמתנה על קצה מסלול במטוס זעיר בדרכנו לניו ארק משם תצא טיסנו לארץ. בזמן שהתארגנתי לקראת היציאה מהמטוס לאחר הנחיתה בארץ, ניסיתי בכל כוחי לשוות לעצמי מראה רענן ואנושי, יען כי שינה מתוקה אינה הצד החזק שלי בטיסה ארוכה, אך לצערי לא הצלחתי בכך שכן השילוב בין עייפות קיצונית מהולה באוויר מטוס דחוס, ניצחו באחת את המייק אפ שלי ונאלצתי להתמודד עם המראה המשומש שקיבלו פני. מאידך בן זוגי המופלא, יורד לו זה עתה בצעדים קלילים מהמטוס ונראה אוורירי ורענן מתמיד, מוכן ומזומן להתחיל את יום העבודה.מפלס העייפות והקיטורים עולים אצלי כעת לגבהים חדשים. איך הוא עושה את זה, אני תוהה ונכנסת לסוברו השחורה ששכרתי בשדה התעופה.הסוברו נראית לי כעת נמוכה באופן מיוחד, יחסית לרכב המתוק שלי ברוקוויל מרילנד. למרות תנאי הפתיחה הקשים, אני מדליקה מזגן על מירבי, גלי צה"ל עכשווי ,מנסה לשחק אותה הכי לוקאלית שיש, חלאס קיטורים הרי הגעתי הביתה, לארץ שלי. עוד מעט קט אראה את אימא שלי והבן החייל שלי. רק שבעודי חושבת מחשבה זו, חותכת אותי משאית מימין וצופרת ברעש מחריש אוזניים ובלי לחשוב יותר מידי, מצאתי עצמי עוצרת בצידי הכביש. מחייגת ביד רועדת לבן זוגי הרענן,אשר דוהר לפני על מזדה לבנה ולא מבין בכלל על מה המהומה. הרכב לא נוסע טוב,המכוניות מפחידות אותי...אני מייבבת חרישית לאזנו הרגועה של אישי היקר, הוא משיב בקול נעים ובוטח: צאי מהלחץ, לא יקרה לך כלום, סעי אחרי, תכף תתרגלי ותרגעי. זהו שלא. אני לא טובה במעברים כמוך, לוקח לי זמן להתאושש מהטיסה,משינויי מזג האוויר והאווירה, מהכל, הרי לא הייתי כאן שנה. תוך דקה משתכנעת שצריך להתקדם, אין ברירה. מנגבת ת'דמעות, מרכיבה את משקפי השמש שלי כדי להגן על עיני מהאור החזק המסנוור.נזכרת בדברים שאמר לי פעם צלם ילדים שראיינתי לעבודת תחקיר שערכתי בנושא צילום, בין השאר שאלתי אותו איך הוא מעדיף לצלם ילדים, האם בסביבה הטבעית, בחצר או בסטודיו והוא השיב: אני תמיד מעדיף להשתמש באור של אלוהים,האור שלנו בארץ כל כך חזק וזו הסיבה שאני מכנה אותו כך. הבוקר הבנתי את המשפט הזה והוא נראה מוחשי מתמיד. אולי זה האור החזק בארץ, שגורם לאנשים להרגיש חשופים ומעט רדופים. סוג של סטרס לייט, חשבתי לעצמי בזמן שהאזנתי לתכניתם של אברי גילעד וג'קי לוי. ביום הראשון של שנת הלימודים, במקום לראיין תלמידים נרגשים,הם משוחחים על הירשנזון ובנזירי. שני פוליטיקאים שזהו להם היום הראשון בבית הכלא,על אולמרט וקצב אשר בעינינם דנים כעת בבית המשפט. בהתחשב בעובדה שמדובר ברוה"מ לשעבר ,נשיא לשעבר ושרים לשעבר האמורים לשמש מודל חינוכי לילדנו הרכים. אם בעיניני ראשון היינו הם המשיכו בדברים על הראשון בבידור,דודו טופז ונכנסו לפרטים גרפים אודות גובה הברזים בשב"ס,האיברים אותם ניתן לקלח בשמונים סנטימטר.בשלב זה כבר הושטתי יד לבקבוק המים שהיה לידי, אבל לא העזתי לעזוב את היד מההגה כדי לפתוח את מכסה הבקבוק. נהגת מנוסה שכמוני,מה קרה לביטחון העצמי שהיה לי, אולי התערער מעט בעקבות שטף המילים ששמעתי ברדיו, המון אינפורמציה יחסית לשעה נסיעה. כל אלו בליווי עייפות שנחתה עלי וצימאון, הכניסו אותי לחרדה קיומית זמנית.כאן המקום להודות אולי שארצנו הקטנטונת.., כי לא עבר זמן רב וכבר מצאתי עצמי בפאתי זכרון יעקב שלי, מופתעת ולא מאמינה למראה עיני. בשנה שעברה עזבתי מושבה ירוקה יפהפיה והיום הגעתי ליישוב שנראה כמו 'מעלה אבק' מהשיר של קובי אוז. נראה כאילו כל הכבישים באזור עוברים שיפוצים במקביל הכל מסביב מהמורות ומחסומים. תודה לאל שהסוברו ואני הגענו בשלום ליעדנו. הפגישה הראשונה היתה עם אימי, אכן עונג גדול עבורי להגיע לרחוב הראשי במרכז המושבה ולצעוק לה מלמטה שתפתח לי את השער לחנייה, אין עוד מקום בעולם שאפשר להרגיש שכונה כמו בארץ. אימא שלי היא תופעה הראויה לרשומה נפרדת,אך אל דאגה אין כוונה לרשום אותה בזמן הקרוב..מה שכן אומר שוודאי משיק גם לאימהות אחרות של אנשים בשליחות כמונו, הוא שלא קל לה נוכח המעבר שלנו לאמריקה הרחוקה ומעצימה את הקושי העובדה שהיא חוששת מהטיסה הארוכה. ישבנו שעות ארוכות בדירה המוארת שלה,שתיתי המון קפה שחור והצלחתי די מהר לאבד את הסבלנות מהדברים הכי קטנים כאילו הייתי כאן רק אתמול. כשהיא יצאה למרפסת לעשן, עמדנו על המרפסת היפה המשקיפה על המדרחוב,סימלה המסחרי של המושבה,הסתכלתי על העצים שנראו לי אפורים מאבק ומחסור בגשמים וחשתי איך החום והלחות הכבדים ששוררים בחוץ מאיימים באחת למוטט אותי, שכן באו בניגוד מוחלט לירוק העמוק של העצים בבית שלי ברוקוויל והקור המקפיא ששרר במטוס בדרך לכאן. נפרדתי מאימא לכמה שעות ויצאתי לשכונה שלי. עברתי ליד הבית שלי כלומר הבית ששייך לי באופן רישמי,אך נראה לי באור אחר לגמרי. אני חשה כאילו מישהו הרכיב לי מצלמה עם זום בנבכי הנשמה שמרחיק ומקרב את הרגשות שלי לפי בחירה. הרי גרתי בבית הזה עשר שנים והיה כל עולמי וכעת נראה לי מבחוץ כמו סוג של מרכז קליטה, גיבוב של בלאגן לא מאורגן ועץ שזיף פיסארדי שנגדע ממהגזע ושיח הלואיזה שנעלם ועוד..התבוננתי דקות ארוכות, עד שהבנתי שחושי כהים משום שהבית האמיתי שלי נמצא עכשיו בארץ השימחה, היכן שאנו מתגוררים עכשיו.נקודת האור במעבר בשכונה הייתה הפגישה עם השכנים המופלאים שלי, האנשים הכי טובים שיש, אילו היה הדבר בידי,הייתי מעתיקה את ביתם ואותם לחיות כאן לצידי לכמה שנים. למחרת בצהריים פגשתי את בני החייל שקיבל חופשה מיוחדת כדי להיות נוכח בטקס. ישבנו בבית קפה חביב שהוא בחר,כשהתיישב מולי ואמר שבא לו לאכול משהו קל,מצאתי עצמי חוקרת אותו מכף רגל ועד ראש, עד שהפציר בי, די אימא אני מרגיש מצויין. אבל אתה נראה כל כך רזה,אני לא רזה אני שוקל בדיוק כמו שצריך. בכל זאת תזמין לך אוכל אמיתי אני מצווה עליו, משהו כמו פירה ושניצל או קציצות, הזום האימהי שלי חייב לסמן v על כך שהילד אכל,כן, זה לא קשור שהוא כבר בן 21,ילד זה ילד, כמו שאומרים בפולנית. שוחחנו על השחרור הקרב,על התכניות, על קבלת החלטות, כל החיים סובבים סביב קבלת החלטות, אני אומרת לו ונזכרת במשפט שמצטט עבורי אישי היקר בכל פעם שאני מתקשה לקבל החלטה:"מוטב לקבל החלטה בינונית בהחלטיות מאשר החלטה גאונית בהססנות" משפט שמקורו אינו ידוע לי, אבל בכל זאת אפשר ללמוד ממנו. נפרדת לכמה שעות מבני האהוב בתחושה שהתבגר והשתבח למדי בשנה האחרונה. בערב עשיתי את הדבר הכי ישראלי שיש,דפקתי על דלת הבית של חברים טובים, שלא ידעו דבר על ביקורי בארץ,האמת רוב החברים לא ידעו שמרתי את הדבר בפרופיל נמוך כי ידעתי שהזמן קצר והיקרים לי רבים עד מאוד. בכל מיקרה נכנסתי,ההתרגשות הייתה גדולה,נדחפתי לארוחת הערב המשפחתית וכאילו לא חלפה לה שנה. במהלך הימים הספורים שהייתי בארץ,שמרתי על קשר רצוף עם הילדים שלי שנשארו בבית מרילנד,קיבלתי דיווחים שוטפים על שינויים בלוחות זמנים של החוגים השונים והוריתי להם בטלפון כיצד לבצע את ההחלפות והשינויים הדרושים,מזלי כי טוב הוא שבני הצעיר עשוי מחומרים רגועים כמו אביו וניהל הכל בצורה איכותית ואחראית. הפרשי השעות וצפיפות האירועים בשני העולמות במקביל, הביאו אותי לדרגות תשישות שלא הכרתי ואודה על האמת גם לחוסר סבלנות מסוים לתנועות מהירות של ילדים צעירים שאינם שלי, מטבע הדברים. היישר לתוך התמונה המורכבת הנ"ל, הגיעה אחותי הצעירה שאני אוהבת מאוד, המתגוררת רחוק וקודמה בעבודה לפני יומיים בלבד. שמחנו להיפגש וישבנו לברנץ' מקסים בבית קפה חדש במדרחוב. לאחר מכן העברנו המזוודות לצימר ששכרנו בן זוגי ואני המשקיף על חוף הים שאני הכי אוהבת בעולם. היה זה רגע אחד על מרפסת הצימר הנושקת למים שחשתי מחנק מסוים וצורך עז לבלות כמה דקות עם עצמי לבד. כמובן שלפני כן רבתי עם אחותי קצת, אולי הרבה, ככה זה אצלנו במשפחה, אומרים הרבה דברים בזמן קצר,מצטערים עלהם בזמן ארוך ותמיד משלימים כי ככה זה. כשסוף סוף נשארתי לבד,כאב לי הלב על אחותי והריב המיותר הזה, אך לא לי היה זמן לחפור ולגבש את זה לכדי משבר של ממש משום שהיינו צריכות להתכונן לטקס החגיגי שהיה מושא ביקורנו בארץ. אכן היה אירוע מרגש ומקסים שהופק ובוצע באופן משובח וחשף את כל הטוב היפה והמופלא במקום העבודה של אישי היקר. מקום שהוא סוג של שמורת טבע אנושית יוצאת מהכלל, בנוסף קיבלתי מושג כללי לפחות, על מה ולמה ביליתי כל כך הרבה לילות מחיי הנישואין שלי לבד ישנה באלכסון. בכל מיקרה שמחתי לפגוש אנשים טובים ויצאתי משם בלב מלא בשמחה וגאווה. את ארוחת ערב שישי סעדנו אצל חברתי הטובה מהמושב שהזמינה את משפחתי המורחבת שכללה בני דודים שהם גם משפחה וגם חברים, מה שהזכיר לי את המשפט השחוק אבל נכון: חברים הם משפחה שבוחרים. משם המשכנו למפגש במושב אחר עם קבוצת חברים וותיקים וטובים, היה זה ערב מהנה ביותר ומקסים. עפו מילים בחלל האויר הקריר,השיחה קלחה בהנחייתו של חברנו הפסיכולוג ואשתו פסיכולוגית דעתנית שהייתה חדת אבחנה בערב זה והבריקה כתמיד באבחנות דקות על מהות האימהות שגידלו אותנו בחיינו ועוד ועוד. מידי פעם שולחת לבן זוגה קריאות ביניים כמו: 'שייף קונגניציות',או יוצאת נחרצות נגד תרבות הצימרים היקרים יחסית לבתי מלון, אשר מציעים תנאים מכפירים. דיברנו על הישראלי המתארח של שנות השמונים, איך כל אחד מאיתנו, כשיצאנו לטיול הגדול באמריקה הצפונית או הדרומית,היינו מצוידים בפתק קטן בכתב יד במכיל כתובת של דודה בקווינס, קרובה מדרגה רביעית שאת יכולותיה הקולינריות נזכור לתמיד דוגמת קציצות מחניקות מהמאה שעברה. או איך כשניסינו להרדם בבביסמנט העבש, גילינו ארגזי בירות בני עשרים שנה שניקנו בכמויות עצומות רק משום שהוזלו בכמה סנט לבקבוק. האמת, בשל מצבי התשוש בלילה ההוא,לצערי הרבה איני זוכרת מהדברים שנאמרו מסביב לשולחן העמוס בכל טוב ומכל הלב. מה שכן ברור לי מביקור מולדת הקצר הזה, שכנראה בנתונים הקיימים, גם אם הם שונים מאחד לשני, אי אפשר לצאת טובים בכל הכיוונים, לעולם יהיו נעלבים, אם הם קרובי משפחה או חברים, השאלה שנשאלת היא כמה? הוא שאמרתי ,משוואה במספר נעלבים. מהצד השני אני מודה לאלוהים שאנו מוקפים אנשים נפלאים, אליהם אנו קשורים הרבה שנים ולא משנה עד כמה רחוק הבית העכשווי שלנו ,הלב מרגיש ויודע וחלק ממנו תמיד נשאר בארץ שלנו ביחד עם המשפחה,החברים,הים התיכון והאור של אלוהים.