תעלול או תגמול

אומרים שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם פחדים, היא לפחד. זו הסיבה שילדים אוהבים סיפורים מפחידים ואף מבקשים לשמוע אותם מספר פעמים. הם חשים את הפחד ומתגברים עליו, מה שמותיר אותם בתחושת ניצחון וסיפוק. אנחנו לא חוגגים את ליל כל הקדושים- Halloween יען כי גירוש רוחות ושדים אינם חלק ממנהגי חיינו, יחד עם זאת אנו משתפים פעולה עם המסורת הקשורה למנהגי החג ומחלקים ממתקים לילדים הצעירים המתדפקים על דלתינו בערב זה. ליל כל הקדושים נחגג מידי שנה בסוף חודש אוקטובר, 31/10 ומקורו במנהג שהחל בתקופת הקלטים שחיו בסקוטלנד,אירלנד ואנגליה. על פי המסורת מקובל היה להאמין שבלילה הזה, עולם הרוחות קרוב מתמיד לעולם החיים, הרוחות שואפות לחזור לבתים בהם גרו לפני מותם,זאת על מנת לנסות לחזור לחיים. כדי למנוע זאת מהרוחות ולבלבל אותן, נהגו האנשים להתחפש בתלבושות מפחידות של רוחות ושדים כשהם מחזיקים בידיהם לפידים בוערים. עם השנים עברו מנהגי החג שינויים ותוספות: הלפידים הבוערים: הפכו לדלועים חלולות במרכזן מגולף פרצוף מפחיד ובליבן דולקת מנורה. כמו כן נוסף המנהג של 'תעלול או תגמול' - Trick Or Treat שמקורו באנגליה, שם נהגו שלא להעניש את הילדים שהיו עושים מעשי קונדס בלילה זה ומאידך לתגמל אותם בעוגה קטנה שניזרקה ישר לתוך הפה. בשנת 1995 כשהגענו לכאן לראשונה היו ילדנו בני שבע וארבע. כאשר הגיע היום הם ביקשו להשתתף בחגיגה,כמו שאר הילדים בשכונה. כמובן שלא התעלפתי משמחה נוכח הרעיון החדש,אך רצינו לאפשר להם להרגיש חלק מהחוויה השכונתית. עליכם להכין תעלול, אמרנו להם בטון רציני בתקווה שאולי ישנו את דעתם. נהפוך הוא, הם ישבו בסלון והתאמנו בקפידה על התעלולים אותם יבצעו באם יתבקשו. בליל ה- 31/10 יצאו השניים מחופשים היטב ומצוידים בדליי פלסטיק כתומים בצורת דלועים מגולפים על מנת לאחסן בהם את הממתקים הנחשקים. הרחוב היה חשוך מהרגיל ואישי היקר צעד מאחוריהם כ'רואה ואינו נראה' זאת כדי לשמור על ביטחונם או במילים אחרות, בגלל שהייתי לחוצה מהרעיון כמובן. השכנים החביבים בראותם ילדים צעירים נלהבים, גילו חביבות יתר וחלקם אף ביקשו תעלול,לאחר שבוצע התעלול לשביעות רצונם, זכו הבנים גם לאסוף ממתקים. לאחר סיבוב קצר בשכונה, חזרו הבנים הביתה כשהם צוהלים וטובי לב. פשטו התחפושות,הפכו את הדלועים עמוסי הממתקים על השטיח על מנת לבחון מקרוב ובאור, את השלל הרב שהיה ברשותם. אכן רב היה השלל בדליים הכתומים, היו שם מינים של סוכריות צבעוניות מהסוג הקשה שאם אין סבלנות למצוץ אותן אזי מכרסמים לקול חריקות השיניים המסכנות,סוכריות טופי קשות ובלתי לעיסות ושלל יצירות כימיות עטופות באשליה מתוקה.
מה שהביא אותי לחשוב שאולי רופאי השיניים בכבודם ובעצמם הם הרוחות המודרניות העומדות מאחורי החג המוזר הזה... בימים אלו עברה מסורת החג שיפוצים קלים שאין להם קשר לרוחות ושדים, אלה לעובדה שמאז האחד עשר בספטמבר אנשים באמריקה חוששים מאוד בכל הנוגע לביטחנם האישי ובעיקר כשמדובר בילדים. הפעם ההורים היו צמודים לילדיהם חשופים באור תוך שמירה 'אישית לוחצת' ,לא היה כל ניסיון להסתתר כמה צעדים מאחור. בנוסף הילדים היום כל כך בישנים וחלקם שכחו אפילו לומר: 'טריק או טריט' אלה פנו באופן ישיר לקערת הממתקים,חייכו והמשיכו בדרכם. לאחר האכזבה והשיממון מאווירת החג הדהויה הרדומה משהו שנפלה על שכונתנו ומשום שהסתבר לנו ערב קודם מחברים על כך שישנו רחוב אחד באזור בו חוגגים 'הלואין למהדרין' יצאנו לכיוון הרחוב על מנת לחוש את אווירת החג.
שמו של הרחוב : perry והוא נמצא ב- Kensington. שמחנו לגלות שגם בימנו יש אנשים יצירתיים,משקיענים הרואים בחג הזה בעיקר הזדמנות נפלאה לתקשר עם השכנים במובן החיובי והשמח של המילה. שאלתי אחת מבעלות הבתים בשכונה ,מתי החל המנהג הזה ברחוב,היא השיבה שלפני חמש עשרה שנים בערך החלו שתי משפחות להשקיע בקישוט הבתים בליל כל הקדושים. כעבור שנה השקיעו שתי משפחות נוספות וכך נוצרה ביניהן תחרות סמויה. ברגע שהחלו אנשים מבחוץ לגלות סקרנות ולהגיע להתרשם מההתרחשות, החליטו תושבי השכונה להתארגן ולשתף פעולה ומאז נשמרת המסורת הנחמדה.
היום מבקרים ברחוב אלפי אנשים במהלך כמה שעות,הרחוב נסגר לתנועה והילדים המגיעים לשם כדי לעשות טריק או טריט זוכים בחוויה מדהימה הכוללת מבוכים המלווים בצלילים של צרחות והבהובי אורות מכל הכיוונים. זו התנסות חביבה לילדים שעולמם הוירטואלי לעיתים עשיר מהעולם האמיתי לחוות פחד מוחשי ואמיתי באווירה שכונתית. הבת שלי שהייתה במקום עם חברים מהכיתה סיפרה לנו שנכנסה למבוך שהיה בכניסה לאחד הבתים,שם היה חושך מוחלט ולפתע פתאום הרגישה יד שתופסת אותה וממש נבהלה, בבית אחר נחתו עליהם עכבישים מהתיקרה ובאחר היו אנשים מחופשים לבריטני ספירס ומייקל ג'קסון שהתנהגו ממש כמוהם. מדובר באירוע מהנה ונחמד עבור הגדולים והקטנים המשוטטים ברחוב וכן עבור אלו הגרים בבתים. זהו פסטיבל שכונתי חביב שזכה לכינוי : Scary Perry. עוד על הרחוב ,אנשיו המיוחדים וההשלכות האירוע על הקהילה תוכלו לקרא בכתבה המצורפת.http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2005/11/04/AR2005110400912_2.html

לסיכום נראה לי שבימים אלו עת ילדנו דבוקים לעיתים לכיסאות, מסמסים בכמויות והמשמעות של גירוש שדים ורוחות כבר התפוגגה לה מזמן, מדובר בעיקר בהזדמנות פז עבור הילדים להתחפש קצת ולשוטט ברחובות,לדפוק על הדלתות ולומר:"טריק או טריט" או שלום, הזדמנות לחוות פחד אמיתי ומוחשי, להתגבר עליו או במילים אחרות- לחוות אחת לשנה תחושה של שכונה במובן המסורתי והחביב של המילה.