מאז שהייתי בת עשר בערך נהגתי לדפדף באלבום החום של אימא שלי,אלבום בכריכת עור בתוכו תמונות זעירות מודבקות על בריסטול חום לידן היה כתוב הגיל בכתב יד בטוש לבן. מי זאת כאן בתמונה,הייתי שואלת את אימא שלי והיא היתה עונה,אלזה הדודה שלי אחות של סבתא גרטרוד,הן היו מוסיקליות סבתא שרה אופרה ואלזה ניגנה בכינור ומה קרה לאלזה שאלתי, כשתגדלי תביני.היתה עונה בקצרה ופונה לעיסוקיה באופן שהיה מסיים את השיחה. כשגדלתי שמתי לב שהאלבום מלא תמונות עד גיל שנתיים ומגיל שנתיים ועד עשר יש לאימי 4 תמונות בלבד.בשלב הזה לא היה את מי לשאול,סבתי נפתרה בשנת 1973 כיוון שאימי היתה פעוטה כשכל זה התחיל לא ידעה בעצמה מה בדיוק קרה.בשנת 1996 עת הגענו לשליחות הראשונה נפגשנו עם אחיה של אימי מצד אביה המבוגר ממנה בעשרים שנה במוזיאון השואה.ערכנו ביקור של 5 שעות במהלכן סיפר הדוד שלי לראשונה את קורות המשפחה על פי מה שהיה ידוע לו. צר לי על כך שלא הקלטתי באותו יום את הדברים,יחד עם זאת הסיפורים זכורים לי היטב שכן אלו דברים הנצרבים בזיכרון לעולם. וככל שהתבהרו פרטים על הסיפור המשפחתי כן אני מתקשה להבין ולכן גם היו ם שאני נושקת לחמישים ומודה בעיניים דומעות ולב כואב שגם היום שאני לא באמת מבינה. איך אפשר להבין זה הרי בלתי נתפש והאמת להודות נהיה קשה יותר עם השנים.הסיפור עדיין נראה כמו כתב חידה המתרחש בחלקו באיטליה,גרמניה ,הולנד,ארה"ב וכמובן ארץ ישראל. אולם לא רק הסיפור מעורר מחשבות ושאלות רבות לעיתים אלו העובדות היבשות,הנתונים הקרים שלא נותנים מנוחה,נתונים שנאספו כאן במוזיאון השואה בוושינגטון. לאבא של אימא שלי פאול, היו 6 אחים. 5 מהם ניספו במחנה ההשמדה סוביבור,מתוכם זוג תאומים.ואח אחד שהיה בנסיעת עסקים בארגנטינה ושמע את דבר האסון שם קץ לנפשו. אלה שבשעה שעשה זאת לא ידע שסבא שלי ניצל כי ברח לאיטליה לפני שאספו אותם. מצד אימי, אלזה אחותה של סבתי גרטרוד,בעלה ובנם הפעוט נילקחו למחנה ההשמדה
אושוויץ.אלזה נלקחה להשמדה שעה שעבדה כאחות רחמניה בבית החולים. אם כך הייתה לי משפחה ענקית שמעולם לא זכיתי שתהיה נוכחת בחיי. סבתא שלי גרטרוד במקום לשיר אופרה נירדפה על ידי הנאצים באיטליה ונאלצה להתחבא במשך שנים עם בעלה ושני ילדיה הקטנים אימי ואחיה עד שעלו לישראל, במהלך השנים בהם נרדפו הפכו מאנשים עמידים שהתגוררו באחד הבנינים היפים ביותר בעיר ברשיה באיטליה ,לאנשים חסרי כל שהיגיעו לארץ עם מטלטלין בצורת ארגז קטן בו היו בין השאר האלבום החום של אימא שלי ,חוברת תווים של סבתא שלי ,אולי קיוותה לשיר בארץ אך בעקבות מה שעברה-קולה נדם. כמו כן נמצאו קטעי יומן כתובים בעיפרון על דפים צהובים שכתב סבי במהלך השנים בהן נדד עם המשפחה בדרום איטליה ממחבוא אחד למשנהו. אח של אימא שלי שצעיר ממנה בשנה וחצי הוא שעוזר לי בכל פעם כשאני מנסה למצוא חלקים לפאזל ומעבר לכך שאני אוהבת אותו מאוד אני חייבת לו תודה ענקית על כך ועל כך שצילם בכישרון את כל תמונות הילדות שלי.מידי שנה עת מתחילות הפריחות האביביות ומזג האוויר הנפלא אני שוקעת בעצבות המתחילה לפני יום השואה וסופה ,אם בכלל, אחרי יום העצמאות ואין זה משנה היכן אני נמצאת בעולם,זה נמצא איתי.. ביום השואה הלכנו לטקס שנערך על ידי ילדי הצופים שהיה מכובד ומקסים ובמהלך השיר: בדרך לקיסריה- אלי אלי ששרה נערה בת חמש עשרה בשם שי תמרי התרגשתי עד דמעות כי בכל פעם שאני שומעת שירה עם נימה של אופרה, ליבי מתכוץ מצער על סבתא שלי גרטרוד שלא זכתה לממש את קריירת השירה שלה והלכה לעולמה בלי לספר על הסיוטים שעברה ,כי בימים ההם לא היה מקובל לדבר על השואה ותודה לאל שנפרצו הסכרים והשתיקות ומי יתן ונלמד עוד ועוד על אנשים גיבורים שהצליחו לשרוד למרות הכל.
בהקדמה לספר ליבי הפצוע מאת מרטין דרי כתוב:"גורלה של לילי לא הוסתר מנכדיה,אך הסיפור שלה נותר תמיד חיוור,לא מובן חידתי בעצם וסופר תמיד בשניים שלושה משפטים פשוטים. סבתא לילי-כך שמעו-נרצחה באושוויץ. וכן: ארנסט הסבא שלכם,התגרש ממנהה ולכן נפלה היא היהודיה בידי הנצים בלי שיהיה מי שיגן עליה.זה כל מה שסיפרו ילדיה של לילי לילדים שלהם,לא יותר. ודאי היו מספרים יותר לו נשאלו.אך הנורא מכל היה לא רק טראומה כבדה על שכמיהם,הוא היה גם עול כבד על נכדיה של לילי ,עול שלבש צורה של איסור לשאול שאלות. טאבו זה שרר עשרות שנים ורק בשנות התשעים של המאה העשרים איבד משהו מכוחו ומשמעותו. דור חדש הציג שאלות יסודיות מאלה שנשאלו עד כה ותבע לדעת מה היו הגורמים לנציונל-סוציאליזם ומה היו תוצאותיו. הדיון הזה שהפיל חומה לפתע אותה חומה שמאחוריה רצו ניצולי השואה וקרוביהם להתגונן מפני רגשותיהם-הם. מה שהיה בשבילם חמישים שנה לא הרבה יותר מאשר עבר משותק,מטיל צל,היה כעת לעיניין מוחשי ולעיתים קרובות לזיכרוןמייסר."הספר הוא חלופת מכתבים בין לילי יאן רופאה יהודיה שנישאה לארנסט אמאדה פרוטסטנטי ולזוג נולדו חמישה ילדים. מרטין דרי,נכדה של לילי יאן ועורך דר שפיגל לקח על עצמו את עריכת הספר שהושווה בחשיבותו ליומנה של אנה פרנק ונמכר בעשרות אלפי עותקים ותורגם ל-19 שפות.
*קישור לאתר חיפוש שורשים: http://www.ancestry.com/
קישור לאתר חיפוש שורשים יהודים:
ספר מומלץ - ליבי הפצוע
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3043451,00.html
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה