בראשית פעם שנייה

שלום וברוכים הבאים,
כאמור בפתיחונית אם אתם בדרך ל- Maryland - 'ארץ השימחה' כפי שמכנים אותה אצלנו במשפחה, קרוב לוודאי תמצאו עצמכם גרים באחת הערים-Potomac ,Rockville , Bethesda , Chevy Chase.

בסיבוב הראשון היינו דיפלומטים ועבדנו בשגרירות ישראל בוושינגטון והסיבוב הזה כאזרחים מן השורה בשליחות מטעם העבודה, ישנם הבדלים מסוימים בתהליך ההתארגנות בין השניים אם כי מבחינת המשפחה רב הדומה על השונה,יש למצא בית ולרשום ילדים לבתי הספר והחוגים, בשני המקרים צריך זמן להסתגל למקום החדש.
המעבר מהארץ לחו"ל מחייב לקיחת החלטות רבות בזמן קצר תוך התמודדות עם הרבה מטלות וגם לאחר שהשלמתם אותן והגעתם ליעדכם, צפוי תהליך הסתגלות שלוקח זמן וכרוך בהבנת המערכות השונות הפועלות באמריקה ,מערכת החינוך,הבריאות, משרד הרישוי,איפה קונים ומה ועוד...וכמובן ההסתגלות של הילדים לשפה לביה"ס לשכונה,לחברים חדשים...
יחד עם השמחה שמלווה בדר"כ עם קבלת מינויי חו"ל מדובר גם בתהליך ריגשי עדין ומורכב משום שכולנו משאירים בארץ עולם ומלואו של משפחה ,הורים, אחים ולעיתים כמו במשפחתי גם ילדים בוגרים, חיילים או סטודנטים וחברים טובים שאספנו במהלך החיים. עם זאת זו הזדמנות נפלאה 'לתרגל קצת את המוח' שנדרש לקליטת נתונים רבים בזמן קצר יחסית דבר שלא קורה כשעוברים דירה בארץ שהכל מוכר וידוע סוג של שכונה במובן החיובי של המילה.
.
ידוע לכל שדוברי עברית רבים מצויים כאן ב - Montgomery County עם זאת רב החדש והשונה על המוכר והידוע לנו בארץ וכאן המקום לציין שהבלוג אינו בחזקת ראה וקדש על המעבר לוושינגטון וממנה.כל המידע המוצג כאן נאסף מאהבה לאנשים, תוך ניסיון שצברתי בשני המעברים ורצון לעזור בידע שעשוי לחסוך לכם זמן יקר ולהקל על ההסתגלות במקום החדש. מטרת הבלוג לשמש בסיס נתונים אשר ממנו תוכלו לצאת למסע כל אחד על פי המאפיינים המייחדים את משפחתו וצרכיו.
לפני שיוצאים לשליחות מקובל להתייעץ עם האנשים אותם עתידים להחליף בתפקיד שסוגרים כאן תקופה של מספר שנים ובשלב הזה, כשתדברו איתם יהיו עסוקים במטלות החזרה לארץ שהן רבות ומתישות לא פחות ממה שעובר עליכם כעת ועל פי רוב לא יזכרו פרטים מדויקים הקשורים לטפסי הרשמה ומסמכים חיוניים שנדרשו למלא כשהיגיעו לכאן זה טבעי ששוכחים. אצלנו הזיכרון עדיין יחסית טרי. יחד עם זאת הדברים האמורים כאן נאספו ונכתבו בתום לב,פרי ניסיוני והבנה שדברים שרואים מכאן לא רואים משם...וכמובן שהייתי מאוד שמחה מאוד אילו היה בלוג כזה עומד לרשותי לקראת המעבר לכאן. אנא במתותא מכם - התייחסו לדברים כפי שהם ואמצו רק את מה שנכון לכם.

ולפני שניפרדים מההקדמה ועוברים לחלק המעשי, שני סיפורים קטנים על ילדים ומעברים.לפני המעבר הראשון שלנו למרילנד בשנת -1995 היה בני הבכור בן 7 ובני הצעיר בן 4 וחצי. גרנו בישוב קטן אי שם בערבות הנגב וחלום חייו של בני הצעיר בן 4 היה שנקנה לו רולר בליידס. כשהסתבר לנו שאנו עתידים לצאת בקייץ לשליחות, הבטחנו לו שנקנה לו רולר בליידס בארצות הברית . בסדר, הסכים הפעוט ולזכותו יאמר שגם הפסיק לנדנד בעינין. וכך מיד אחרי הנחיתה בניו יורק בערך בחמש לפנות בוקר בעודנו ממתינים בתור הארוך בעיניים אדומות, על מנת להחתים את הדרכונים, שאל אותי הפעוט, אימא איפה אנחנו עכשיו? בניו יורק עניתי, זה בארצות הברית? שאל בפנים רציניות, כן. השבתי בהתרגשות. אז אני רוצה שתיקני לי רולרבליידס עכשיו !

בני הבכור למד בביה"ס היהודי ברוקוויל שם פגש ילד ישראלי בן גילו שניהם היו רשומים לאותה הכיתה. בעודם מתרוצצים הלוך חזור במסדרון לפני השיעור הראשון, שאל הילד את בני, תגיד מה אבא שלך עושה כאן? אבא שלי דיקלומט, הוא מופחה בזה! לפתע נשמעה שריקה מחרישת אוזניים ואישה לבושה באפודה כתומה בשנות השבעים לחייה ביקשה מהם בנימוס: Please walk, Don't run מאותו יום הם לא רצו יותר במסדרון רק בחוג כדורגל והיו חברים טובים.
*ובהתאמה - דיפלומט,מומחה.

לעוברים ולשבים איחולי בהצלחה.